בין חץ לרימון שהשליך קופידון
נותר לו דומם במסווה של אדם
מביט כדרכו בקרעיו של עולם
לא אדמה ולא בשר יפצו על דם

בין בדידות למכאוב שוב יצא אל הרחוב
בתוך שכפץ קרמי חש ליבו מכאוב
ליד גופה של ילד בתוך בור רטוב
בוערת בגופו היא
היא יוצאת נפשו אל דעתו לשאוב

כשנפגשנו אז הייתי חייל במדים
את שמך לא ידעתי
גם לא מעל קברי חברים

בתוך גל הכאב בין שברי מלחמה
מחשבות חוזרות אל אותה נערה
מחייכת שחומה מלאת אור
זאת שראיתי בהלוויה של ליאור

מעל קבר חבר עולים עניינים
לא להביט בבטון
לא לחשוב על פיצוץ הקליעים
ואת עומדת מביטה בי בצד
את שמך לא ידעתי
חשבתי שאוהב אותך לעד

לבסוף ראיתיך אחרי שנתיים ימים
לגמרי במקרה בדשא השכנים
אחרי שעוד חבר התפזר לרסיסים
כשלמדתי אני את חוכמת הבשר
אז פגשתיך במקרה ובליבי טעם מר
העיניים הכחולות נשארו כשהיו אבל כל הצלקות
כיערו גם כי גבו גם כי רבו

חשבתי שאז תתני מרגוע
שנפשך כמפל בצלקות לנגוע
בדידותו של אדם, אני שואל
אחרי שחבר מת נותרתי בצל
אולי היא תעזור לשכוח?
את מוכנה להיות הגואל?

בין פיהוק לפיהוק עונה בפקפוק
להכנס אתה רוצה
או לשבת בחיבוק
רוצה לדפוק אותי?
רוצה לשתות את כל הבקבוק?

חרץ דינו בפיצוץ קופידון
מת גם הוא, נשאר לפחות היגון
אם פגע בו טיל ובחול התפזר
לא יעזור אם זו תתן זר
אז מתוך בכי מר לו נודע הדבר
בשר אי אפשר להחליף בבשר
כמה שלא אחלום אדמיין אפנטז
בסוף היא יושבת על ארבע כעז
שואלת אם אפשר לפחות בבשר לקזז
אם אתה מת מבפנים מאז חברך נימוק
אז תכניס לה אותו ותוציא ותפרוק
בשר תמורת בשר בחופש שכולו צינוק