ישבתי בפינה ובכיתי. חושבת על כל השקרים, על כל החלומות
המנופצים. והכעס שבי, רק הלך וגבר. הפך ליותר חזק ממני. יותר
גדול ממני. כולם זעקו, התחילו לרוץ רחוק מכל זה. התרחקו עד
שהפכו לנקודות קטנות בעבר שלי. רק את ההד שלי אני שמעתי, ואת
הסירנות שבאו ממקום שלא ממש ידוע לי. צפיתי בהכל נהרס, התפללתי
שאני חולמת. רציתי שתעיר אותי.

התפילות שלי נענו. שלה לא. קמתי מבוהלת מאוד ולבד מאוד. קמתי
מהר מהמיטה כאילו מישהו רודף אחריי. הלכתי לשטוף פנים והסתכלתי
במראה. ההשתקפות שלי הייתה חיוורת מאוד, עם שקיות שחורות של
חוסר שינה מתחת לעיניים. כל כך הרבה בכ"כ מעט.
אני כבר לא יכולה לספוג יותר. זה שובר אותי, הורס אותי מבפנים.
הורס אותי לאט אבל דואג לא להשאיר עקבות או חתיכות שלמות
אחריו. אני לא יודעת כמה זמן זה עוד יימשך אבל אני מקווה שזה
הסוף.

כשקראתי את זה לא האמנתי שהיא מחכה לסוף. איך זה שמישהו כ"כ
צעיר כבר התייאש מהמסביב. כנראה שאני אף פעם לא אצליח להבין מה
עבר עליה. איך היא הרגישה שלקחו אותו ממנה, שהרסו את המשפחה
שלה. אני אף פעם לא ארגיש את הייאוש הזה שהיא חיה איתו במשך
כמה שנים רעות. עד שהם באו, והרסו כל זכר לקיומה.