אני לא חי.

גיל הנעורים - תחרות עם הזמן כדי לעשות דברים ולהגיד לעצמך
שנהנת מהחיים.
אני לא נהנה, אני אידיוט, אני חושב שאני חכם אבל למעשה אני
שונה מכולם, וסתם חרשן. אין לי מעלה אחת ייחודית.

מעולם אף אחת לא התאהבה בי או בכלל ראתה בי מישהו יפה או סקסי
(שטחיות נוער). אולם הרבה אנשים חווים את אותה תחושה אבל זה
יותר מזה.
יותר מדי רגש שהדף פה ייקרע, זכרונות שרודפים אותי יום יום
וגוזלים לי את הזכות להרגע ולהיות במנוחה.

למה היא מתעלמת ממני כל הזמן? אני יודע שהיא לא אוהבת אותי,
וחושבת שאני קרציה וכו'. אבל זה קורע לי את הלב להבין שאת
התירוצים של 'אני לא טיפוס של לדבר עם אנשים' וכו' זה רק
תירוצים.
אני רואה איך כולם מדברים איתה ואיך היא מדברת עם כולם וזה
שובר לי את הלב. כמובן שזה נובע מאנוכיות וקנאה אבל לא אכפת לי
יותר. פעם הייתי רואה את זה וחושב שלהיות ישר איתה ולבכות לה
על זה, יעזור. היום אני רק שונא את עצמי על זה שעשיתי את זה.
ושאני אומר את זה, אני מתכוון לצורה הכי גרועה. שזה רודף לך את
הזכרון וכל הזמן אתה רואה את עצמך ואתה רוצה להרוג את עצמך.
כשזה בא, בשבריר שנייה, בחוסר שליטה אגרופים מתקפלים ורוצים
למחוק ולשנות את מה שהיה. אבל אז בשנייה זה בורח ומחכה להתקיף
אותך פעם נוספת כשאתה לא מוכן.
למרות הכל, המציאות לא משתנה והלב שלי נקרע.
אני רק רוצה שתדע פעם אחת איך אני באמת מרגיש, אבל כשאני אנסה
אני אשנא אותי יותר.