מה כל כך טוב בה שכל כך רע בי?
אני כל כך מעונה. היא מענה אותי כל כך.
מעניין מי זו, מעניין אם פגשתי אותה.
מה יש בה שאין בי? כלומר, גם לי יש עור חלק, פנים חלקות,
עיניים גדולות, שפתיים יפות, שיער יפה. הכל בי מתאים,
פרופורציונאלי. אין בי משהו בולט שהורס. ואני לא טפשה, נראה לי
לפחות.

מעניין מה עשיתי שהרס את הכל. מעניין מה אמרתי שדחה אותי כל כך
בעיניו. זו חייבת להיות אני, כי הוא הלך.
האשמה מוטלת עליי, אני יודעת את זה, אבל אם רק יכולתי לקבל
פידבק - "שיפור ושימור" נקרא לזה - כמו שאומרים בצבא.

אנחנו מתחברים, זה ידוע, גם לי וגם לו. יש לנו נושאי שיחה והם
זורמים יפה. יש לנו גם שפת גוף תואמת, לא דומה אבל תואמת.
פיזית אני מתפשרת, אבל הוא לא. אז מה לעזאזל רע בי וטוב בה?!
"זה לא את, זו הסיטואציה", אבל כל ה"סיטואציות" האלה(!!) -
חייב להיות משהו משותף. אם כל פעם הוא בורח אליה וכל פעם אני
נדחית לטובתה, חייב להיות מחנה משותף לכל הwrongs שאני עושה כל
פעם מחדש.

אני רוצה לפגוש אותה, לדבר איתה פעם אחת, לבחון אותה, למצוא בה
פגמים ואיכויות. לדעת מול מי יש לי עסק כל פעם מחדש, למי אני
מפסידה בכל תחרות, מי כל פעם לוקחת את המקום שאמור להיות שלי.

למה היא מצאה אותו ואני נשארת על הספסל בצד מחכה לתורי
במשחק, ואז כשסוף סוף אני מקבלת הזדמנות ונותנת את ההכי טוב
שלי, אני נכשלת, למרות שנראה לי שהביצועים שלי היו יותר
ממעולים, כי זה הייה ההכי טוב שלי.
נדמה כאילו בכל דבר זה ככה. בכל פינה בחיי זה כך. היא תגבור
עליי לעולם.
מה הייה טוב בשיחה שלהם שהייה רע בשיחה שלנו? מול מי אני בכלל
מתחרה לעזאזל?!
אם הייתה לי תמונה בראש, רושם כלשהו מהבחורה הזו, אני אנצח
אותה בפעם הבאה שנשחק, ובכלל, אני אדע להסתיר אותו ממנה.
מצד שני, לא הייתי רוצה להסתיר אותה, כי אז אחייה בפחד נצחי
שהיא פשוט לא קיבלה הזדמנות, אבל כשתינתן לה היא תגבור עליי,
שוב.
אז בעצם אולי טוב שהיא שם, מאמללת אותי ומענה אותי כל כך, כי
אני פשוט מפתחת עור עבה ומחשלת את הלב שלי.
אבל הוא לאט לאט נשחק. אז אולי די?! תראי את עצמך כבר, אוף!
אם את יותר טובה ממני חיצונית, אני אוכל לגבור עליך.
אם את יותר טובה ממני אינטלקטואלית, אני אוכל לגבור עליך.
את לא יכולה להיות יותר טובה ממני רגשית, כי על זה לעולם לא
אגבור.

אלוהים אדירים, את קיימת בכלל?!