הוא היה משוגע לגמרי, מסתובב בשכונה וצועק "תמשכו אותי, אני
נופל לתהום" ובוכה, בוכה כמו ילד ומתחנן לאנשים שיזרקו לו
חבל.

יום אחד הוא תלה את עצמו על עץ בגינה הגדולה ולמחרת כל השכונה
הייתה בלוויה.                                              
                   אחרי הלויה הלכנו אליהם הביתה כדי לנחם,
על שלט הכניסה היה כתוב: "משיח משיח משיח או יו יו יו יו יוי".

חודש אחרי זה, אבא שלו גם השתגע, הסתובב בשכונה והתחיל לצעוק
"תמשכו אותי, אני נופל לתהום", וזה כבר גרם לאנשים לחשוב רגע
לפני שהם זורקים באוויר את הצרוף "אני משתגע".

יום אחד, אחרי פעולה בצופים - הבאתי לו חבל כשהוא בדיוק צעק,
קשרתי לו את החבל סביב היד והתחלתי לצעוק לאנשים שיבואו לעזור.
                                                           
              הוא הזיע ובכה ונראה כל כך נואש, אני הידקתי
קשר נוסף - ואמרתי לו "אל תדאג ראובן, אני אוציא אותך מפה, רק
אל תסתכל למטה".  
יוסי וארז שמעו אותי ובאו בריצה, הם התחילו למשוך את החבל
ולצעוק לו "תחזיק מעמד ראובן, עוד קצת... אתה למעלה".
וראובן המסכן החזיק חזק, התפלל בקול ובכה כמו שהוא בכה בלוויה.
   יוסי וארז תפסו אותו חזק ומשכו אותו אליהם, אני רצתי מהר
להביא לו מים מהשבט.
אחרי זה הוא הניח לנו יד על הראש וברך אותנו שנתחתן.        
"אתה בסדר?" שאלתי בהיסוס וראיתי איך יוסי עוצר את עצמו מלצחוק
או להגיד "הוא נראה לך בסדר?" והוא אמר "תודה, אני לא מאמין
שזה קרה גם לי, כמעט נפלתי לתהום, ראיתם איזה עומק... תודה,
אני חייב לכם", "זה בסדר, ראובן, קח תשתה..." אמרתי והתחלתי
לשחרר לו את החבל מהיד, "לך הביתה, תנוח, אתה צריך לנוח".    
               והוא התכוון ללכת ואז נעצר ואמר "אני יכול
לקבל את החבל? אני פוחד שזה יקרה שוב, ולא יהיה מי שיעזור לי".
                           
חשבתי לרגע ואמרתי "כן! בטח, אבל לא את זה, החבל הזה שלי, גם
אני לפעמים פוחדת ליפול לתהום".







מוסר השכל למשוגעים:
כשאתה משוגע, מה שהציל אותך, יכול להיות גם מה שיהרוג אותך.
מוסר השכל:
כשאתה לא גר בחדר 114 במחלקה סגורה ואתה מסוגל למצוא היגיון
בדברים, מוסר ההשכל בא ללמד אותך שכל דבר יכול להיטיב או להרע
לך, הבחירה היא ברוב המקרים, בידיים שלך.