זה לא שהיא לא אוהבת אותו. היא פשוט התרוקנה כמעט לגמרי, נושקת
לקו האדום, חיה על מצבור אנרגיה ששמור במיוחד לעיתות שכאלה.
היא לא שמה לב שכל אותה התקופה האחרונה, היא נתנה את כל כולה,
הקדישה עצמה אליו, אליהם, בדקה, בחנה, התמסרה.
עכשיו היא כמעט וכבוייה.
היא, שלעולם לא הגיעה לאפיסת כוחות, שלשמוע אותה נאנחת היה
בגדר מצב לא קיים, היא, שופעת מרץ וחום, יושבת על הכורסא
הבלוייה בכבדות, פולטת אנחה ושוקעת בהרהורים עמוקים.
מידי פעם לוגמת מהקפה שכבר התקרר, מדליקה עוד סיגריה, נושפת
החוצה מריאותיה את העשן בכבדות, תחושת מחנק עולה בה.
היא יודעת שאין זה נובע מהעובדה שהיא מעשנת יותר מידי.
גופה מורגל להרגליה ויודע שבתחילת משמרת, בשעה 6:00 בבוקר, עוד
לפני הקפה, גופה קולט כמות ניקוטין של 4-3 סיגריות נובלס
רעילות להחריד, בזמן שהיא ממתינה לשמוע את ה"קליק" שיבשר לה
שהמים רתחו והגיע הזמן לחזק את החרא בשיט.
אויר קריר ליטף את פניה - היא חייכה ואמרה בליבה תודה למשב
הרוח הרענן שנדרש לצנן וגם אם קמעה, את מוחה הקודח שבימים
האחרונים לא זכה לרגע מנוחה.


בהתחלה הם הזדיינו, עוד לפני שהכירו אחד את השני.
הם היו מזדיינים מידי לילה, זיונים ארוכים ומתמשכים,מלווים
בתשוקה אדירה שחוזקה בזכות סטלות איכות.
לאט לאט הם הבחינו בעובדה שמעבר לזיונים הם מוצלחים ביחד בעוד
כמה תחומים.
חודש אחרי, לקחו עצמם אחד את השני והתנתקו לכמה ימים - גם
בשביל ההתנתקות והרבה בשביל ההתנקות.
אין ספק ששניהם התברכו ברשימות שחורות מפוארות ולפתע היכתה בהם
הידיעה שאין הם מוסיפים אחד את השני לרשימה אלא רוצים לשמר את
המשהו הטוב שעלה בחכתם...
כשחזרו, ידעו כי אין זו הולכת ליהיות עוד מערכת יחסים של סקס
וסמול טוק אלא משהו באמת טוב, ששניהם התגעגעו אליו אך לא העזו
לאמר זאת בקול, גם לא אחד לשני...

                    X                  X                  
X

כל לילה הם ישנו ביחד, שיכורים מתחושת הביחד, מעורפלים מהשפעת
הסמים.
היה להם טוב.
הוא בעיקר דיבר, היא בעיקר הקשיבה. ושתקה.
היא לא הרחיבה על עצמה את הדיבור.
עברו שנתיים מאז אותו שברון הלב - הפרידה הכואבת (ובדיעבד
המגוחכת).
היא לא נקשרת, לא מפתחת תלות ובטח ובטח לא חושפת את עצמה ואת
ליבה. לא מיד בכל אופן.
"זה עניין של זמן - ככה אני"... היתה סותמת אותו בתשובתה
הקבועה.
להקשיב היא ידעה. היה אפשר לראות זאת בעינייה שלעולם לא היו
כבויות. היא היתה מקשיבה לו, בריכוז רב, מתבוננת בשרירי פניו,
בתנודת שפתיו, מוקסמת משטף דיבורו ומהאופן בו ידע להביע את
דבריו.
היה בו שילוב נדיר של קול נמוך ומלטף, כאילו הרגע התעורר משינה
ארוכה ולקסיקון נרחב של מילים, בהם ידע איך להשתמש.
הוא בהחלט ידע לדבר. היא בהחלט לא.

היא מצאה עצמה מוגנת ובטוחה - הוא אהב לגונן ועשה זאת
באדיקות.
רק ההשראה שלו גרמה לה להרגשת נינוחות.
הקשר נע קדימה במהירות ללא מרווח נשימה, רצועה רציפה שכבר
בתחילתה היתה אינטנסיבית בצורה לא ברורה.
היא לא הכירה את מחול השדים הזה והחליטה להצטרף.
עצם המחשבה של לתת מעצמה - הציפה אותה בסיפוק עצום:
החל משירבוט מהיר על דף נייר שהניחה ליד המיטה בצאתה לעוד יום
עבודה - בידיעה שכשיפקח את עינייו ויראה את הפתק פיו ימתח
לחיוך
ועד פינוק מטרף במיטה.

בכל פעם שהיו שוכבים, היה גופה מתמסר לתענוג, לרעידות
הראשוניות של בעירת התשוקה. היא היתה נדלקת מיד ומיד מציתה גם
אותו -
מטפסת על גופו, מבליטה את שדייה, מחליקה אותם באיטיות על בטנו
הרכה,נותנת לו להרגיש איך מתקשות פטמותייה, מרפרפת בשפתייה על
עורו החלק, ממשיכה במסעה לעבר חלציו, מנשקת, נושכת, מלקקת.
היא ידעה שהיא משגעת אותו וגם ידעה שהנה מגיע השלב שבו הוא
מתחנן:"בבקשה, תני לי ליהיות בתוכך, תני לי להרגיש אותך"
היא היתה מטפסת עליו, מחככת את ערוותה בערוותו, מרגישה את
זקפתו הגאה ויודעת שגם הוא מרגיש את החום שנפלט בין רגלייה.
היא מתמזגת עם גופו בתנועה רכה ושניהם עוצרים את נשימתם.
היא, מתחילה במיומנות לרכב עליו באיטיות, מתענגת מתחושת האיבר
בתוך גופה. שניהם זורמים באותו הקצב, כמו ריקוד ללא צעדים
מוסכמים, הם שניהם יודעים מה לעשות וההתמזגות של שניהם מכתיבה
את הכל. הוא מלטף את גופה, אוחז בשדייה, שולח יד לערוותה, ממשש
את ישבנה, היא פולטת אנחה ומתחילה להגביר את הקצב הוא מתבונן
בעינייה ורואה את הטירוף. יש בהן טירוף אמיתי וכל פעם הוא נפעם

ממבטה מחדש.מבטה החודר, אולי אף חצוף במידת מה.
אך אותו זה גירה יותר ויותר.
הם היו מגיעים לשיאים של אורגזמות. היא היתה נועצת שינייה
בצווארו ומגבירה את הקצב, לא שולטת על ווליום גניחותיה. אי
אפשר לטעות, היא גומרת.
הוא התפוצץ כמה שניות אחריה, ממלא אותה בכל חום גופו.
הם היו נשארים ככה כמה דקות - היא שרועה עליו, לוכדת את איברו
בתוכה והוא מתחתיה, מרגיש רעידות אחרונות מגופה,זכר לאורגזמה
המתפוגגת ואז היא היתה קמה, מדליקה לשניהם סיגריה והם היו
מעשנים בשתיקה, בחושך, כשרק ראש הסיגריה המהבהב מעיד על
נוכחותם בחדר...

              X                    X                      
X

היא ידעה ששתיקותייה לא יוכלו להימשך זמן רב.
סבלנותו תפקע בשלב כלשהו והוא יעיף אותה ואת החומה שמסביבה לכל
הרוחות.
היא ניסתה ובכל פעם כשלה, מילותיה האמיתיות לא נאמרו ובמקומן
יצאו מפיה תכנים אחרים לגמרי, עד שהצטערה שבכלל ניסתה ועטתה
עליה בחזרה את שתיקתה.
עברה תקופה די ארוכה עד שהחלו לנהל דיאלוגים מורכבים ולראשונה
הוא הבין שבעצם עכשיו מתחילה ההכרות שלו איתה.

היא כבר לא הרגישה מוגנת כמו בעבר.
היא הרגישה שהיא חשופה, ניתנת בקלות לפגיעה, לשבירה.
כלפי חוץ לא הראתה זאת אך היתה נתונה בתוך חוסר שקט מתמיד.
היא לא אהבה את הלחץ המתון שהנחית עליה, כאילו מנסה לדובב.
יכול ליהיות שזה באמת היה ניסיון כנה אך היא אהבה לעשות זאת
בקצב שלה,ללא שידולים וניסיונות לפצח את האגוז הכי קשה.
זו היתה דרכה והיא לא אהבה את מה שהוא עושה או את הדרך בה הוא
עושה אך עם זאת,היא אהבה אותו.
היא היתה תשושה לגמרי מכל ההצגה המוצלחת שהקרינה כלפי חוץ.
כשהיתה לבד,מחכה למים שירתחו ובינתיים מעשנת בשרשרת, ניכר על
פניה המתח, הלחץ, העייפות המעיקה שהחלה להתפשט בגופה על אף
שהיו אלה הדקות הראשונות למשמרת בוקר נוספת.
היא התיישבה על הכורסא המרופטת ונאנחה.
היא אוהבת אותו, דווקא בגלל שלא האיץ בה,שנתן לה לפסוע לפי
הקצב שלה. אך בזמן האחרון פני הדברים השתנו.היא החלה להרגיש
שמשהו חונק אותה אך הפעם לא ידעה לפרש מהו הדבר.
החבר'ה מהסיור מצאו אותה שרועה על הרצפה, עינייה עצומות וכל
גופה רפוי. הם הזעיקו עזרה.

                   X                   X                  
X
היא התעוררה בתוך חדר לבן, ללא תמונות, אור בהיר חדר דרך חרכי
התריס. היא ראתה שיש לה צמיד חדש על היד.
היא בבית חולים.
התמוטטות עצבים - אבחנה סופית.
היא לא האמינה למשמע אוזנייה. אני?! התמוטטתי? מה קשור בכלל?
היא היתה מבולבלת ופתאום ראתה אותו בפינת החדר.
הוא לא אמר דבר. הפעם היה תורו לשתוק.
היא הרגישה איך בזויות עינייה נקוות להן דמעות חמות.
היא לא יכלה לעצור אותן וחשבה שהגיע הזמן שתפסיק עם המשחקים
המטופשים האלה - הן החלו לזרום על לחייה, גדולות ועצובות.
הוא לא האמין - הוא התקרב מפינת החדר וראה אותה בוכה.
תקופה כה ארוכה שהוא איתה - והנה, היא אנושית, היא "יודעת" איך
לבכות... תודה לאל, חשב לעצמו.
הוא ליטף את פניה וידיו נרטבו משטף דמעותיה.
היא רצתה להפסיק אך לא היתה מסוגלת.
כל המחשבות, ההרהורים, העמדות הפנים, הכל נשטף ממנה והיא
הרגישה כיצד היא מתרוקנת עד שלא נותר בה כוח וכל שיכלה להוציא
מפיה היה:"איפה האקדח שלי?"
אלמלא היה רואה אותה בוכה רגע לפני ושומע אותה פותחת במשפט
מטומטם שכזה, לבטח היה מכיר לחלוטין בחוסר אנושיותה.
הוא חייך וקלט שבפעם הראשונה בחייו, אין לו מה להגיד.
הוא רכן לעברה וחיבק אותה בכל כוחו.
היא הרימה את מבטה והוא קלט את המבט המקסים שראה בה אי פעם-
עיניים נרגשות מוצפות בדמעות .

היא ידעה שהיא חייבת לצאת משם.
הוא עזר לה להתלבש בזהירות והם התחמקו בנונשלנטיות מכל לובשי
החלוק הלבן ששניהם לא חיבבו במיוחד, בלשון המעטה.
הם דיברו. מכל הלב. מתוך הלב.
היא ידעה שהיא לא היתה בסדר. שתיקותיה היו משגעות אותו.
הוא ידע שהוא לא היה בסדר. הוא לחץ במסווה של "מדובב", יותר
מידי.
היא למדה לא להעניש את עצמה על עברה.
הוא למד לא להתלהט אחרי רצונותיו.

בסוף הם התפשרו.
הם אימצו כלב...