הדרך לבאר שבע, חוצה הרים ומסילות, תוך שאני מנסה לשחזר את
מילות הפתיחה להרצאה שלי הבוקר. לשמחתי אני כבר לא מתרגשת, אבל
בכל זאת המעמד מחייב. אני משתחווה לקהל דמיוני ומחייכת, אבל
לרוע מזלי אני תקועה ליד חייל רדום, שראשו מנקר לי את הכתף
והרובה שלו מדגדג לי את המותן, אז הכפיפה שלי בלתי נראית.

מולי שתי נשים. האחת בלונד-פלטינה, השנייה אדום מקומי. אלה לא
מפסיקות לקשקש. הייתי מחפשת מקום אחר, אבל עמוס. אז אני חודרת
לתוך דפי ספר מאכזב של גרישם ומנסה לסגור עצמי בפני העולם.
הפעם, דווקא מכל הימים, לא מצליח לי. עוד אני קוראת שורה שלוש
פעמים והאוזן שלי מתחדדת כי אני שומעת שורשים ויהופיץ (-)
והבטן שלי מתעוררת.

"... אז את מבינה שהבעל שלה, שאוהב אותה מאוד, עשה לה הפתעה
וקנה לה כרטיסים לטיול שורשים, ומנסה לאחות את החסכים, לא שיש
כל כך הרבה, כי האב מת מזמן וגם האימא לפני שנתיים, אבל הוא
מתעקש וליום ההולדת מביא לה זוג כרטיסים."

"הלוואי עלי," עונה המאדימה ולועסת בעדינות את הסנדויץ' תוך
שהיא טורחת לנגב את השפתיים אחרי כל ביס, "גם אני הייתי רוצה
בעל כזה."

"טוב," ממשיכה הבלונדינית-שחור-מתחת, "מי לא רוצה כזה בעל, אבל
שלך כבר... את יודעת, נניח לשוכבים על משכבם, ונמשיך בסיפור.
בקיצר, אחרי כמה שעות הם נוחתים. ניגשים למודיעין ושואלים
היכן לוקחים את הרכבת ליהופיץ ואז מסתובבת נערה צעירה, יפיפייה
כזו, מין משגעת, ואומרת: אתם צריכים ליהופיץ? גם אני. והם
מתחילים לשוחח ומתברר שהיא מארה"ב והחליטה לעשות מסע שורשים עם
האימא שלה, אבל זו בדיוק חלתה אז החליטה לעשות את המסע לבד
ועכשיו מה דעתם שיסעו ביחד."

אני מחייכת לעצמי. אם אנשים מספרים סיפור של מישהו אחר , לפחות
שידייקו בפרטים. קודם כל היא לא כל-כך יפה. שנית, היא מקנדה
ולא מארה"ב, ושלישית, בכלל תכננה מסע בלי האימא, לפחות זה מה
שאני יודעת, אבל אני לא מתערבת, רק עושה עצמי קוראת בעיון את
הספר ואוזני בתוך הפה של הדוברת.

והבלונדה ממשיכה, "אז ככה, רק מגיעים ליהופיץ והצעירה שואלת
איזה רחוב אתם צריכים והם אומרים רחוב בויבריק מספר 10 קומה
ראשונה. מעניין, אומרת הצעירה, ואני צריכה לרחוב בויבריק מספר
10 קומה שלישית. מקרה? מי יודע? אבל הם לוקחים ביחד מונית
ומגיעים לרחוב ואפילו מוצאים. והם קובעים שאחרי הסיור יטיילו
ביחד ואפילו הולכים לבקר קרובים בבית הקברות, כל אחד עם
הרשימות שלו ועם המצלמות. ואחרי שהם גומרים לבכות כל אחד את
הבכי הפרטי שלו, הם מחליפים כתובות ונוסעים. הצעירה הולכת
לעשות טיול מחנות, והזוג ממשיך לירח דבש שני באוסטריה או
בשוויץ, אני לא סגורה על הפרטים."

הקפה הנייד סותם לה את הפה, ואני מתבוננת דרך החלון. העצים
חולפים במהירות ואני רואה מול עיניי קברים הרוסים, וכתובות
מחוקות. לקח לנו שעות עד שמצאנו איזה שריד. מזל שאחר כך היה
לנו את שוויץ וקצת סקי לשפר את הטעם ואת מצב הרוח.

"טוב," אומרת האדמדמת שעדיין לועסת את הסנדויץ' שלה, כנראה
בדיאטה, שומרת על הכללים "תשמעי סיפור."
"חכי," מקפצת הבלונד, "עוד לא גמרתי, עכשיו מגיע האיכר והופך
את העגלה על פיה."
"מה? על איזה איכר את מקשקשת?"
"כמו ששמעת. הבחורה שלנו, זו מארה"ב שנוסעת לאימא שלה, ממהרת
לשלוח אי-מייל לבחורה שלנו הישראלית וכותבת לה ככה: האימא שלך
היא לא האימא שלך אלא האימא המאמצת שלך והאימא שלך האמיתית
עדיין חיה וגרה ביהופיץ ואפילו דיברתי איתה, אבל לא ידעתי אז
שזו את."
"ואיך הבחורה האמריקאית יודעת שהישראלית היא מאומצת? את סתם
ממצמצת סיפור מן האצבע, לא יפה ככה למתוח אותי."
"בחיי התורה שככה יהיה לי טוב, טפו טפו טפו," ממהרת הבלונד
להתנצל. פשוט מתוך התמונות קופצת האימא הקנדית ואומרת, וואלה
את זאתי אני מכירה, היא נראית בדיוק כמו גב' זליטובסקי שפעם
הייתה לה תינוקת ונאלצה למסור אותה לאימוץ לזוג יהודים עשירים
כי לא היה לה בעל ולא היה לה אוכל ובדיוק באו זוג חשוכים
והציעו לה הרבה כסף והיא התקפלה. אבל אחר כך לא הפסיקה לבכות
עד שמצאה לה בעל."

"אם הייתי מאומצת," מגיבה במהירות האדומה, "הייתי מעדיפה שאימי
החדשה תספר לי ולא אי-מייל מזורגג שמי יודע מי יראה אותו בפעם
הראשונה. בטח נפל עליה השוק," והמילים מתערבלות לה בפה מרוב
התרגשות וחוץ מזה אחרי כל כך הרבה שנים אני כבר לא הייתי רוצה
לדעת. מה זה משנה. הייתה לי אימא אחת וזהו.

ואני מסתכלת עליה עכשיו בפנים חדשות. מתחת לאדום הלוהט זו יש
לה נשמה, ואפילו שהחצאית שלה קצרה והציצי בולטים מתחת לחולצה
קטנה בשני מספרים, בכל זאת יש בה רגשות ורגישות. אבל אני לא
מנדבת שום מידע נוסף ויושבת בפנים חתומים רק שהדופק שלי מאיץ
עכשיו. גם אם הפרטים לא הכי מדויקים אני באמת לא מבינה איך
העובדות דלפו לציבור.

מה שהאדומה והבלונד פלטינה לא יודעות זה שחזרתי מיד אחר כך
לטיול שורשים מספר שניים, והתחבקתי עם האימא שלי שדווקא נמצאה
די נחמדה אבל הכי-הכי זה שיש לי עכשיו עוד שלושה אחים. נכון,
לא מדברים עברית וגם האנגלית שלהם לא מי יודע מה, אבל החיבוק
שלהם שווה. לפחות עכשיו אני לא כל כך לבד בעולם ויש לי משפחה
שצריך ללמוד ולהכיר. קיבלו אותי כל כך יפה שממש נאטמו לי
המילים ואני דווקא יודעת לדבר. ועיקר שכחתי, אנו בקשר מצוין עם
הענף הקנדי. אולי בטיול שורשים הבא נעלה אליהם לפגוש את האימא
השלישית שלי, זו שהצילה אותי.

ואם אתם שואלים אותי, אני משוכנעת, שלא מדובר כאן במקריות. הכל
מכוון מגבוה. השאלה היא רק ידו של מי ערבלה את התבשיל המוזר
הזה, ולמה פגשתי את הבלונד ואת האדום ברכבת, איך הן קשורות
לסיפור? אני עדיין לא יודעת, אבל זה בטח יתבהר לי לילה אחד.
נחכה ונראה.

(-) יהופיץ- קיימים חילוקי דעות לגבי מיקומה המדויק של
העיירה. יש הטוענים שהיא המצאה של שלום עליכם, אחרים נשבעים
בנקיטת חפץ שזו עיירה בגבול פולין. לרוב משתמשים במונח כשם
כללי לעיירה יהודית במזרח אירופה. כאן המונח בא להסוות את שם
העיירה האמיתי.