הנה הגיע הרגע ואני יושב בכורסא ובידי סיגריה ומצית וסיימתי את
כל המטלות ועתה יום חמישי והנה מגיע סוף השבוע. ומכאן אין עוד
שום משמעות למעשי. מי ייתן ואדע את התשובה ואהיה אדם שדאגותיו
קלות ותבוא לי רווחה ותתקבל לי המלגה. אבל הנה נפתחים ימי
ההמתנה ורגע זה הוא בדיוק כמו שתיארתי אותו: עייף ומר. סחוט
אני מכל כוחות, סרוח. אין בי כוח אפילו לראות ובכל זאת אני
מעשן סיגריה. את כל כוחותיי דליתי ממני ונותר בי רק כדי לגנוח.
ברצוני במים קרים כמו אלו שבמקרר אך אין בי אף כוח לקום ולגשת.
חושב אני שזוהי עייפות ללא שימחה ואין סיבה לחוסר שימחה. מיד
שתי מחשבות פוקדות אותי שעמדתי בתוכניתי על כל תוכניותיה ושאני
לבד ושאת סופה של תקופה כזאת אין לי עם מי לחגוג. כך שבכל זאת
אני מריר ורצוץ ונזכר במשימה שנטלתי לעצמי. לעשות את הבלתי
אפשרי לבנות את המכונה שאי אפשר להרכיב. לשים סביבי קיר ברזל
ובו בזמן לשמור על גמישות מרבית. להיות חד, שנון, חכם, מבריק,
נחמד, מוצלח, איש מעלה. אדם שעיתותיו בידיו. ו - אמנם 25 אבל
עודני נער. וכבר אין כוח להמשיך להמיר את המחשבות לצלילים ואני
נאנח בלי קול ומניח את ראשי אחורה.
רגע ונשמטת הלסת ונמזג בה איזה חיוך. נזכר אני בניסיון
הדומיננציה הראשון שלי. איך עמד מולי ממלמל כולו, נבוך, שבור
מצעקותיי, מתנצל וקורא לי אדון. אה, הראשון בשרשרת ואני
התרגשתי כל כך. איך נסעתי אח"כ במהירות מביט לצדדים, מחפש את
מבטי האנשים. נזכר במיוחד בניסיון ההשתלטות עצמו. איך פתחתי את
החלון והתחלתי אומר לו לאט ובכעס: "איך אתה לא מתבייש? אחיך
נמסים בחום על גופה של עזה ואתה אוסף פרוטות" איך מצאתי בי
כוחות לא לצחוק או לחייך? רק המשכתי להתבונן בקבצן העלוב הזה
בזעם והוא הפסיק לרשרש והחל מכרכר כמתנצל. נסעתי משם וחשבתי
"אני בן 25 והוא לפחות בן 30". אי אפשר שלא להתמוגג לזכרן של
חוויות כאלו. גם אם אני לבד ואין לי אף אחד. העוצמה של הרגע
הזה הדהדה בי. ההברקה הזאת לנצל את תחילת ההתנתקות - מזל
משמיים, עד לאותו הרגע אפילו לא העליתי על דעתי אפשרות שימוש
בה ורק כשראיתי אותו מזיע בבגדיו השחורים עלו בי השורות - איך
אתה לא מתבייש וכהנה וכהנה. אה. גם העובדה שאפשרתי לעצמי לנסות
הרשימה אותי.
החלטתי להמשיך במומנטום שתפסתי, אך לא בלא תכנון. הבנתי ששליטה
עוצמתית כזאת אפשרית רק לזמן קצר וכי אין ברצוני או ביכולתי
לנסות פעולות מסוג זה עם אנשים המכירים אותי או שעתידים להכיר.
באירוע כמו עם הקבצן זהו קרב לכל דבר. כל שעלי לעשות הוא
להישיר מבט ולא לסגת, עם סימן השבירה הראשון פשוט להשתלב לתוך
המרחב החדש ולא להרפות, אך לא כך, כמעט בכל סיטואציה אחרת ודבר
זה היה ברור לי מן ההתחלה.
האירוע עם הקבצן לא הרפה ממני ולמחרת לאחר שתכננתי הכל לפרטי
פרטים החלטתי ליזום טיול על החומות עם עמוס. ישבתי אצלו והוא,
ראשון למציגי הרצון החופשי, לא שעה לתוכניותי והחל מספר איך
בדיוק אכל בעזרת כפית כמעט חצי קופסה של חציל רומני: "בדיוק
התעוררתי והייתי רעב ובא לי דנונה אז לקחתי כפית ואכלתי ואכלתי
ורק אז גיליתי שזה סלט חציל רומני"
שמתי לב ששיחה כזאת רק תסיח את דעתי ואולי תמנע ממני להלך על
החומות כפי שתכננתי מראש, אך עמוס היה כל כך נרגש להמשיך לספר
עד שלא הצלחתי לעמוד בפיתוי: "מה? איך זה קרה?"
"לא יודע"
"איך זה יכול להיות?"
"לא יודע"
"אכלת חציל רומני?"
"כן"
החוויתי בידיי כלא מאמין
"אני יודע" אמר
שתקתי
-
"אתה בסדר?"
"כן, זה די נורא, הקיבה שלי מוזרה כזאת ויש לי גרפסים בטעם של
חציל רומני"
"תשתה מים!"
"לשתות מים?"
"לא! תאכל לחם, פשוט ככה בלי כלום, לפחות שתי פרוסות"
עמוס עצר חשב ואמר "כן, אבל אני לא אעשה את זה"
התעצבנתי שאינו מתכוון לאכול לחם אבל אמרתי בחיוך "אבל לא יותר
מדי"
-
"לא הרגשת בטעם?"
"הרגשתי אבל רק אחרי כמה ביסים"
"ומה עשית?"
"ירקתי לכיור"
"ולא ראית את הצבע הכתום?"
"היה חושך"
"עדיין"
"אני יודע"
"לא נורא"
כל הזמן הזה נשארתי עומד. מדי פעם הלכתי לשם, חזרתי לכאן,
התכופפתי כלא מאמין, הנפתי את ידיי, הסתובבתי במקום. לא הוצע
לי דבר לשתות או כיסא למנוחה, גרוע מכך תוכניותי לטיול חומות
נתקלו בסיפור שהניף את כל הערב לכיוון אחר. רק לאחר מכן,
כששתיתי בצמא מכוס מיץ התפוזים שלי ביושבי בנוח על הכורסא עם
עמוס, חשתי הקלה.
"טוב עמוס עושים משהו?" שאלתי מבלי לדעת מה רצוני וכל שכן איך
הכל יתאים לרצוני.
"חכה רגע רציתי לספר לך משהו" אמר עמוס
"נו"
אז התחיל עמוס לפטפט וסיפר איך אינו סומך, נותן אמון,
במכשירים, אם במכונית ואם בשעון. התבוננתי בעמוס וניסיתי
להבליע את חוסר הכבוד שרכשתי לו באותו הרגע, הוא לא הבחין
והמשיך לפרט בהתאם לשאלותיי. מתוך כך ניצת בי יצר עז לאלכוהול
ודימיתי את עצמי יושב על הבר במכנסי הג'ינס הכחולים שלי ומרוקן
כוסית אחר כוסית. רצוני יצא לפועל ושמחתי שכך בלבל, שהרי באותו
הרגע הרגשתי כאילו נולדתי ללגום אלכוהול ובילוי זה עדיף על
טיול בחומות.
ישבתי ורוקנתי כוסות לתוכי. עמוס מפטפט ושותה. אנשים באים
מצטרפים לצידנו, משיקים איתנו כוסות ולאחר זמן מה הולכים. באים
אחרים ומצטרפים. ישבתי מעודד. כל חיצי השיחה הופנו אלי. גם אם
סופר סיפור מסוים לעמוס או אל מי אחר הפואנטה הופנתה אלי.
צחקתי בקול כמעט בלי משים. הרגשתי כיצד מבטי זרים נמשכים אלינו
ומתמקדים בי. כשדיברתי כולם שתקו. השתדלתי להעמיד את הבר
שבאמצע ירושלים במרכז העולם. נשענתי למשען הכיסא ואנשים נמשכו
אלי. זעתי קמעה והרגשתי איך הזעזוע עובר אל בן שיחי. בסוף אותו
היום החזרתי את עמוס לביתו ושמחתי, שגם אם לא בדיוק לפי
תוכניתי המקורית, העניינים זרמו לטעמי. הרגשתי בפסגה. חד וחלק.
שיננתי לעצמי שעל אדם להתנהג כאילו כבר זכה. כאילו דאגות ההווה
כבר פתורות והמפתחות לעתידו בידיו. נזכרתי שקראתי "רק מה שאדם
מעז לדמותו בליבו נעשה לו אפשרי". דמיינתי את עצמי מצליח בכל
המבחנים שלפני, דמיינתי אותי מקבל את המלגה ומתחיל תואר שני
כראוי. בטרם הגעתי הבייתה עוד מלמלתי את המשפט הנ"ל כמה פעמים
ותוך זמן קצר נרדמתי לישון.
הנה דפיקה בדלת. ידית. נטלי בפתח
"שלום רן, יש לך כוס חלב?"
"שלום נטלי, כן, אני אבדוק" אני פותח את המקרר ומנצל את
ההזדמנות לשתות מבקבוק המים. הנה קרטון החלב כבר בידיה והיא
מבטיחה להחזיר. שלום שלום ועכשיו ביכולתי לבחור מקום חדש לרבוץ
בו. אני בוחר בספת הסלון ונשכב. מתוך כך אני נזכר בקומזיץ
שארגנתי לא מזמן. איך נשכבתי גם שם על השמיכות שהבאתי ובכמות
הנכונה. באותו ערב הכל תוכנן כראוי: תפוחי האדמה, כמות המים,
הגיטרה, האבטיח, העצים והגפרורים, המרשמלו והקיסמים, המקום,
השעה והעיתוי. שכבתי גם אז, היה זה יום הצגת הרפרטים. ואז כמו
עכשיו, הייתי רצוץ, ולהבדיל מאושר. בהשוואה לשלבים אחרים
בתקופה הנוכחית הייתי כבר מיומן להפליא: שכללתי את יכולות
הזיכרון שלי, ידעתי כיצד לתכנן התנהגויות, שיוויתי צורה
לסיטואציות עתידיות ומצאתי את תחזיותיי מדויקות למדי. גם
בקומזיץ בחרתי בקפידה. מה מוצלח הוא אירוע כזה בו מרבית
האנשים, ובמיוחד הנשים, כסומים בארובה ואילו אני היוזם, מדליק
האש, בוחר המקום וקובע השעה. במפגש מסוג זה אני הרואה בין
עיוורים וקל לכל לקלוע לטעמי. שכבתי על הגב בעיניים עצומות
וסביבי העניינים מתנהלים מעצמם. זאת חותכת אבטיח, זה מוזג יין
ושיחה קלה קולחת. שמחתי שלפחות עכשיו אין צורך בידי להניע את
העניינים ושאיני צריך להתאמץ יותר. חשבתי שאולי זאת חבורת
הנהדרים שביקשתי למצוא. צידי הפונה אל האש חומם ונזכרתי איך
הדלקתי את המדורה בגפרור אחד ואיך הצעתי לכל אחד איך לפעול כך
שעד מהרה הכל היה ערוך לטעמי. אש וערימת עצים, שמיכות פרושות
בדיוק במידה ויין מזוג. פרוסת אבטיח הגיעה אלי והעברתי אותה
הלאה, לקחתי אחרת ונגסתי. זאת סיפרה על בעלה וכולם הקשיבו. עצב
קל ניכר בכל שאר הבנות. זאת המשיכה וסיפרה ומתוך סיפורה נצנצה
בדמותו של בעלה עוצמה כבירה. סטודנט מצליח, מנגר, מבשל, בעל
תעוזה.
מזה זמן מה כבר הגעתי למסקנה שאנשי המעלה - שמם הולך לפניהם.
בעלה, אם כן, איש מעלה. מחשבתי נדדה אל איש מעלה אחר, מאלו
שלהם אני שונא מאוהב. אלי רן. יכולתי לשמוע את קולו מפעם בי.
נזכרתי באותה ארוחת צהרים שאכלנו. הרגשתי כפי שבוודאי מרגישה
נערה היוצאת עם מלך הכיתה. אך הוא כאילו אינו מרגיש במעמדו,
ביכולותיו, בחנו. ואני עסוק בחישובי חישובים, בהנחות
ובהשוואות. והוא אינו כזה, מקסים כתמיד. חינני ומקסים, מקשיב
לך ועיניו פעורות ואישוניו מורחבים. כל כולו חיוניות ואמת.
חשבתי "מדוע אני איני כזה? מדוע אני תמיד טרוד בסקירה עצמית,
בשמירה עצמית?".
לא זכרתי למה סיפרתי אז על רצוני לכתוב סיפור ילדים על חמור
שרצה להפסיק לעבוד. מה ראיתי צורך להזכיר מעיין חרב זה? הוא
חייך ושתק.
שאלתי: "מה?"
סיפר שהוא וחברתו, שאינה חברתו עכשיו אבל הייתה אז, יצאו לטיול
בשביל ישראל, שבזמנו אך נפתח. תכננו לקנות חמור. כאן ספק את
ידיו ואני נזכרתי שחשבתי שכל הסיפור כבר מתגלגל בו. לא מצאו
חמור וקנו שתי עיזים. "רעיון מטופש" אמר. אני חייכתי. מצאו
עצמם מטיילים ארבעה ימים רק באזור ברכת רם בואכה הבניאס. הציוד
שנארז עבור חמור נסחב על הגב והוא מחמר מיועד הפך סבל רועה
עיזים.
"נחמד" אמרתי
"אדיר" החווה
"בטח מעניין להיות רועה עיזים"
"משעמם תחת, אוכלות פה אוכלות שם. גם רק שתי עיזים זה לא
מעניין יותר מדי"
מתוך שהרהרתי בקלות שבה אמר תחת ובשטף שבה נכנסה למשפט, פספסתי
את דבריו ורק אמרתי "כן".
"מה כבר עיזים יכולות לעשות יום שלם?"
חשבתי כיצד נכנעתי אני לנרטיב, לקסם המתהלך בצאן ואילו הוא
מסתכל על המציאות כהווייתה, נהנה כשצריך, משתעמם כשמשעמם, לא
פלא שכולו כח ועוצמה. גירד הוא בכף ידו והכניס את הכף למרק.
שקט קטן השתרר ואני מיהרתי לבתקו. "אתה יודע" אמרתי ומיד
הצטערתי שפתחתי בדברים "יוספוס פלאביוס אמר שמי ברכת רם נובעים
במעיין הבאניאס ועוברים בין לבין במעבר תת קרקעי, אבל הוא
טעה."
"כן, אין קשר" אמר
שוב השתרר שקט. ואני שקעתי בחישובי טאקט ויוזמה.
"יש באקוודור, מערכת מנהרות ומערות, עם מים, קילומטרים. פעם
שטתי שם. אי אפשר להסתדר שם בלי מדריך. בכל מקרה, כששטתי שם,
נפל לי הפנס למים ופתאום המדריך קפץ אחריו למים, צלל והופ חזר
עם הפנס".
"גדול"
"אני אומר לך. פנס בשני דולר. אחרי זה קניתי לו אחד כזה"
"פעם רציתי לכתוב על מישהו שדג בסירה, והדג בורח לו מהקרס אז
הוא קופץ אחריו למים"
"והוא תפס?"
"לא אבל הוא ניסה"
"כן, אי אפשר לתפוס דג במים"
"הם די זריזים"
-
"אתה כותב הרבה?"
"לא, כמעט ולא"
"אבל נשמע שיש לך כישרון"
"לא אני שונא לכתוב"
תמה אלי
"לכתוב זה ממש לא כיף, אולי אחר כך לקרוא את מה שכתבת זה
בסדר"
"כן"
ניצלתי את תשומת הלב אלי, שמחתי לדבר, הסברתי על הרצון לכתוב,
על הרעיונות שעולים בי, על הקושי לשבת ולכתוב, על נצירת
הרעיונות, על השוני בין ניסיון כתיבה אחד לאחר, אך לא סיפרתי
על כך שכמעט ואיני כותב, על כך שגם עכשיו, על הספה, יותר
מחמישה חודשים אח"כ, לא כתבתי לא על חמור בטלן ולא על דג במים.
הוא אכן התעניין, הוא מאותם אנשים שאף זרים שופכים את ליבם
לפניהם. תכונה שתמיד רציתי לעצמי וספק אם ארכוש. האם בכך טמון
כוחו?
"תכתוב תכתוב," אמר לי. "אני הייתי שמח אם היה לי כישרון כזה.
לגלגל סיפור. ליצור זה משהו שלא כל אחד יכול. ואם יש בך דחף
כזה שיכול להוביל אותך ליצור - אסור לך לפספס אותו, צריך לטפח
דבר כזה."
נשאר בי המשפט הזה "הייתי שמח אם היה בי כישרון כזה" האם אינך
רואה? אלי. כל מה שאתה אני משווע להיות, לך הכל מסתדר בקלות
ואני נאלץ להקדיש מאמץ ומחשבה לכל שבב התנהגות. היה זה הרגע
הראשון שחשתי זלזול כלפיו. אנשי המעלה האלו - כל מה שבדעתי
לעשות לא אהיה אחד מהם. אך זאת היה מזמן. וכבר בקומזיץ הרגשתי
רגוע הרבה יותר. שכבתי על הגב בצד האש, מותיר את המקום הטוב
ביותר לאחת הבנות. המולת מחשבותיי וזכרונו של אלי רן סוככו עלי
ולא שמתי לב שבעלה של זו, ברק, כבר ישב לידנו. בימים כתיקונם
הייתי מתאמץ לקום להתוודע ולנסות להרשים, אך אז כבר לא היה לי
אכפת. ברק פיזר בדיחות, החמיא על התכנון, עליו לא הגבתי כמעט,
ואישש את הרושם שיצרה אשתו יותר בנימת קולו מאשר בדברים שאמר.
בתוך כל ההתנהלות של החודשים הללו ניסיתי לפשט לעצמי את
הדברים. ראיתי יחס הפוך בין מידת הערכתי לאדם למידת שליטתי
עליו. באנשים פשוטים עשיתי ניסיונות דומיננציה אלימים, "חברים"
ואנשי מטרה הנעתי כרצוני ואילו אנשי מעלה, שראיתי כמוצלחים
ממני שנאתי והייתי מתקשה להניעם, גרוע מכך מצאתי עצמי נמשך
אחריהם. עדיין זכרתי שאני רן מעוז, שאלו אנשים טובים, שגם אני
אדם טוב ושיש ביכולתי להשתנות ולהשתפר, אך בכל זאת שנאתי אותם.
קראתי בספר "זכור... להתחבר עם ג'נטלמנים... אני... התחברתי עם
אנשים נאים והגונים... כל אחד... הצטיין במשהו... כולנו היינו
ג'נטלמנים". החלטתי - גם אני אתרועע בחברת אנשים מבריקים. כבר
באותו הרגע חשבתי על חבורת המדען הצעיר מהתיכון שעם חלקה שמרתי
על איזה סוג של קשר, אך לא החלטתי החלטות חותכות בטרם אגבש
תוכנית סופית. בינתיים השתעשעתי בדומיננציה אלימה. דפיקה בדלת
- בוודאי נטלי, ואני כולי סחוף בזיכרונות. אכן זו היא, הנה
החלב ושוב אני שכוב על הספה. נזכר. "איך אתה לא מתבייש?" הפך
לי למטבע לשון. הסקתי שתמיד יתבייש אדם במשהו. הייתי ניגש אל
החיילים עוטי הסרטים הכתומים ונוזף בהם: "איך אינך מתבייש? איך
אתה לובש את בגדי צבא הכיבוש? אין בך כבוד? צא ותשתנה!" הייתי
פונה אל רגש עמוק שהרגשתי גם בתוכי אך בעוד אצלי היה מכוסה
בשכבות של מרירות אצלם פרץ החוצה. הייתי מרוכז, זועם כולי,
ממוקד בננזף, כאילו אין אני במרכזה של חנות או באמצע הרחוב.
כהרגלי הייתי מתבונן בקורבן בזעם עד שהיה נשבר לפני ומתחיל
להתחנחן. כל כך שמחתי עם כל ניצחון. חשבתי שאין זה אני השולט
בהם אלא הפחד שהערתי בהם, אך לא התעכבתי על מחשבה זו יותר מדי.
הייתי בוחר אותם בקפידה: נבוכים, מבולבלים, תמיד עוטי סרט כתום
או סימן מסגיר אחר. קראתי להם החבר'ה. השתדלתי לא לעורר שום
תשומת לב כלפי מלבד זאת של הקורבן. הנחתי שאם אעורר מספיק רעש
אשמע על כך בחדשות אך לא שמעתי דבר. יותר מכל חששתי שינסו
לרצוח ראש ממשלה או משהו כזה. חשבתי שאולי יום אחד אוכל לרתום
אנשים כאלה לצרכיי ומהכוח שהפיחו בי המפגשים האלו הייתי בטוח
ששיטות אלו עוד יועילו לי. הכוח הזה עצמו שירת אותי היטב, היה
ביכולתי לשבת שעות תמימות וללמוד. להשוות בין חלבונים, לנתח
מנגנוני בקרה, לחקור אינטראקציות שונות ומשונות. הייתי עוצר רק
להפסקות קפה וסיגריה ולהפסקות שירותים. ראיתי את כל חיי כמשימה
אחת גדולה - רצון לעוצמה.
הבחנתי שהערב הזה, לשמחתי, במקום להפוך ל session של עישון
שרשרת הופך ל"אלו הם שלושת חודשיך" והחלטתי לעיין ביומן
שהתחלתי לכתוב. תחילה לא תכננתי לכתוב יומן אלא פשוט לזכור
היטב את כל הקורה לי. התחלתי משנן מדי ערב את מאורעות היום.
ביום הראשון שיננתי לזכור באיזו קולונה אני משתמש בעת ניקוי
חלבונים. שמעתי פרופסור שואל עובד לא מוכר לי באיזו קולונה הוא
משתמש כשזה ענה שאינו יודע וזה אמר "תמיד תדע באיזו קולונה אתה
משתמש" התחלתי משנן: "תמיד לדעת באיזה קולונה, תמיד לדעת באיזה
קולונה, תמיד תדע באיזה קולונה" כל מחשבתי הייתה נתונה לקולונה
ושמעתי בי את קולי אומר את השורות מבלי להזיז את השפתיים. אחרי
שנתקלתי במאמר העוסק בתנועת הרפלקס של הדוכיפת שיננתי את שמה
הלטיני- Upupa epops ואף ביררתי ולמדתי שבערבית היא נקראת הוד
הוד ובאנגלית Hoopoe. חשבתי שמוטב לרכוש כל ידע ואין לדעת מה
ישמש למה. אמרתי כמה פעמים את שמה והחלטתי שאדרוש בו גם מחר.
שיננתי גם את תאריך שובו של גבי מניו יורק - יום שישי התשעה
עשר בשעה 16:00. שיננתי במיוחד גם את היום וגם את השעה כי
הנחתי שבאותו יום שישי ארצה לדעת גם את שעת הנחיתה. באותו הערב
זכרתי שעלי לשוב ולשנן שלשה דברים: את הקולונה, Upupa epops,
ויום שישי ב 16:00. ישבתי וחזרתי עליהם. כך עשיתי כל יום במשך
ארבעה ימים וביום החמישי התחלתי לכתוב נקודות חשובות. תוך כמה
ימים נוספים כבר כתבתי יומן. כעת החזקתי אותו בידי והנה שוב
ספת הסלון.
"אני רואה את מבטיה של ענת, כלומר ראיתי, אבל עדיין אני יכול
לדמיין אותם, אני יודע מה רוצה, היא רוצה להקשיב לי, היא רוצה
להיות בחברתי, היא רוצה שאלחש לה מילים יפות באוזן ובטח לא
תתנגד ללטיפות ולנשיקות. וזה בשבילי רק שלב אחד מבין השלבים.
אבל לא, אסור - אתה לא תצליח, רן. אתה תקרוס ותיפול. אחרי
יומיים - לא תוכל להיות יציב כמו שבנות רוצות. אני לא אצליח.
עדיף עכשיו לסגור טוב את כל המבחנים, לעשות את כל העבודות
למצוא מקום טוב לתואר שני ולעשות אותו. זה לא הזמן לאהבה - עד
שלא תיסגר על עצמך אין מה לנסות. תמשיך עם התוכנית כמו עד
עכשיו - יש עוד ארבעה מבחנים להצליח ושתי עבודות. תמשיך
להשתעשע עם החבר'ה. ואחרי שהכל יצליח. תרגע קצת ותמצא חברה."
לפני הכיתוב הזה הופיעה רשימה של 120 חברי הכנסת בהתאם למפלגות
שלהם, רשימה של דומיינים ממברנלים שונים של חלבונים שונים עם
הערות קלות ונסיון ציור של הקעקוע של מישל, שזכה בתואר הקעקוע
המוצלח בערב המדען הצעיר שארגנתי. אחרי הכיתוב הזה לא הופיע
שום דבר מאותו פרק זמן ונזכרתי במרה השחורה שמבטיה של ענת
הובילו אותי אליה. שלושה ימים כמעט ולא אכלתי ורק נחתי
ואוננתי. הסיגריות הטילו טין מר על לשוני והייתי מונחת. רק
כשהחלו אותות האזהרה של המטלות שלי להבהב כלפי, נשאתי את עצמי
ופניתי בלי חשק להשלימן. אך עכשיו, על הספה, אין טעם להיזכר
בשמינית הכוס החסרה ואני מתפנה לשזור את הארועים שהובילו גם
למבטיה של ענת. ומי יודע אולי אם הייתי פחות טיפש הייתי נכנס
לאהבה או לפחות למין ולא לשקיעה מרירה שהתפוגגה הרבה אחרי
שקמתי מהרביצה והדלקתי את המחשב לבחון מצגות.
ראשית החלטתי על הקונספט - פגישת מחזור - מפגש חביב של חבורת
צעירים מוצלחים שהכירה בבחרותם בדיוק בשלבי הכניסה לעולם
המבוגרים. ובנימה המוצנעת - הזדמנות להתרועע בחברת אנשים
מובחרים. להעריך את עצמי ביחס לחבורה מובחרת ולבסס את צעדי ע"י
הליכה בצעדיהם של מוצלחים אחרים בדיוק כמו אבא של סטפן דדאלוס.
לא חשבתי אז, שרק איש מעלה אחד אמצא בערב, עודד, ושמציאותם של
אלו נדירה כל כך.
בשלב ב', הפשוט, הכרח היה עלי להתנהג בקלילות שתוביל להצלחת
הערב. התקשרתי אל 14 השותפים לחבורה והודעתי על התאריך ועל כך
שבכוונתי להעניק פרס למגיע מרחוק ביותר ושאשמח אם כל אחד יעניק
פרס ברוח דומה. מיד עלתה בי רוח הפרסים שהוענקו - למגיע מרחוק
ביותר - גלובוס זוהר, לבעל הסכום הגבוה בעו"ש - מחשבון, לבעל
הפרטנריות הרבות ביותר - פוסטינור 2, גם חלקי זכרונות עלו -
פרס התאונות, המעשה המטופש, בו זכיתי אני, פרס קעקועים וידיעת
השפות. חיוך עלה בי ואני עונה לטלפון שהחל מצלצל. הנה זה אבא
ואני כבר מצטער שנשמע החיוך מתוך ההלו שלי. אבא, מבודח כתמיד,
לא ייתן להזדמנות כזו לחמוק. אך אני כבר מנוסה וכל שברצוני הוא
לחזור ולשחזר את אותו ערב מחוננים ואת כל החודשים האלו שיגמרו,
תודה לאל, ביום ראשון.
"מה קורה?" הוא שואל
"סתם"
"לא קורה שום דבר מעניין?"
"השכנה באה לבקש חלב"
"וביקשת גם אתה?"
"לא, אני גם לא רוצה ממנה"
"למה לא? תבקש תבקש, בטח אם תבקש מאלף מישהי תסכים"
"-"
"נו רנצ'ה, קיבלת ציונים"
"כן, הכל כראוי" כאן החלטתי להאריך מעט מתוך כוונה לשוות עניין
מצדי ולהוביל בסופו של דבר לקיצור השיחה ופירטתי אי אלו
ציונים
"נו, רן אני רואה שאני לא צריך לדאוג לך, קיבלת כבר תשובה
מהמעבדה?"
"ביום ראשון"
"נו, גם על זה אני לא דואג לך, גם אתה לא דואג, נכון?"
"קצת, אני לא יודע"
"טוב אתה לא יודע. אבל אתה גם לא דואג, נכון?"
"קצת, אני לא יודע"
"טוב לי יש הרגשה שיהיה בסדר"
גם לי יש הרגשה כזאת אבל אני אומר "אני מקווה, מקווה מאוד"
השיחה נגמרת ואני עובר אל החצר עם כוס יין ונזכר איך כאן, גם
אז עם כוס יין, אבל לבן, בירכתי את כל המחוננים שהגיעו. כמו
שציפיתי המשיכו אחרים לשוחח איתי מהנקודה בה הפסקנו בטלפון.
ואסילי סיפר שיעניק את הפרס לבעל המעשה המטופש ביותר ורמז
שבכוונתו לנצח, סיפר על עצמו ומיעט להקשיב. כך היו כמעט כולם.
הסתכלתי על החבורה ושאלתי את עצמי האם זוהי חבורת הג'נטלמנים
שרציתי, ראשית הרוב נשים, שנית רובן מרודות, מפוחדות ועמומות.
החלטתי באותו הרגע להניח מחשבות אלו בצד ולהמשיך בניתוחים
אח"כ. בינתיים - הייה מקסים ככל האפשר! לאיש לא סיפרתי שאין לי
עניין באנשים עצמם אלא רק בהשתייכות הזאת ל exceptional people
שכבר לא ידעתי אם מצאתי. רציתי לזהור בנוכחותם ומוטב לזהור
ולגלות שהינם דלים מלדעוך ולגלות שהם מיוחדים.
תכונה רבה הורגשה בחצר, בבית ובמרפסות. כולם משוחחים בקבוצות
להוטים לספר. הסתובבתי רהוט בין הקבוצות, קוטף מחמאות, לוחץ
ידיים ומתבדח. תשומת לב נמשכה אלינו מהרחוב. חבורה של חמישה
תיכוניסטים נפנפה אלי בעוברה ברחוב. שלושה מהם היו תלמידי
והרגשתי כיצד הם מאיטים את קצב הליכתם בעוברם לידנו, כאילו הם
מחמיצים בכך שהם מועדים למקום אחר. קיוויתי שהם רואים מודל,
דמות להזדהות, התגשמות של שאיפות. דווקא בגלל כך רק ניפנפתי
לעברם, קראתי בשמו של המוביל מבינהם לשלום ושבתי לדבר עם
אורחי.
הערב עבר בנעימים ואני אף זכיתי בפרס המעשה המטופש. ואסילי,
שחילק פלאיירים שאמרו "אני אידיוט, בעט בי" ניצח בפועל, אך
מכיוון שהיה מעניק הפרס, שורת אגב שכתבתי בעבר "לבדוק איך
פותרים את הפרדוקס של זנון" זיכתה אותי בבכורה. חשבתי ששום
קבוצה אחרת לא הייתה מזכה אותי על שטות זו בתואר שטותי/יוקרתי
כזה, ושאף אחד מהנוכחים לא היה מצליח להאיר בחן את המשפט הזה
כמוני. שמחתי וקיבלתי לידיי חמישה קילו בצל. כך חולקו הפרסים,
נצחקו הצחוקים שנקצבו ואני נמהלתי קצת עצב על שהכל כל כך מועד
מתוכנן הכל כך קר לי ולא לאחרים. ושוב לא הנחתי את דעתי על כך.
כולם שוחחו עם כולם. הרגשתי טוב במעגל השיחות. שני זוגות
מדברים שיחת זוג זה גוועת הקשב פונה אל הזוג השני ונידלקת שיחה
חדשה, כאן משעמם ושניים היושבים קרוב זה לזה מתחילים לדבר.
מרחוק ראיתי את עודד אומר אלי "אתה קולט שאנחנו באמצע
ירושלים". האם לי הוא צריך לספר זאת? אין הוא מדבר ברעש ואני
משיב לו בשקט "בדיוק ברחוב מטודלה". כל הערב לא דיברנו זה אל
זה ורק החלפנו מבטים אוהדים מחלקים אחרים של הדירה והחצר.
"ואני יודע, מהו השיר שמתנגן, ועל מה מדברות דיקלה ודנה, ועל
כך שאמנון משיח בהתנתקות ושהשעה 10:40" אמנון השתתק, דיקלה
ודינה התפנו לראות וגילי בדק מה השעה.
"יפה, יפה ואל תשכח שאנחנו במקום קטן וגדול בו זמנית. חצר אחת
בה כולם מדברים שזהו בהחלט חלל קטן. ואילו השעה נקבעת לפי
סיבוב הארץ שהוא גוף ענק במימדים גופניים ומסתובב סביב השמש"
"טוב, כדור הארץ מסתובב, מה זה משנה? מבחינתי אם השמש מסתובבת
סביב הארץ או הארץ סביב השמש זה אותו דבר."
"אתה מאמין בגורל?"
"לא, ואתה?"
"לדעתי נועדנו להתדרדות והעלמות, ואדם נאלץ לפלס לעצמו דרך
בחרב אל העתיד ואדם הזוכה לגדולה בעצם מנצח את גורלו" כאן כולם
התחילו לדבר כאחת
"אם כך, קיים גורל המוביל אדם לירידה"
"כן, אבל הוא לא ספציפי לאדם אחד" אמרתי
"וכדי להמלט מגורל כזה אדם צריך להתאמץ"
"בדיוק, להתמקד בכל כוחו"
"אבל לא כל אחד יכול, יש אנשים טיפשים, או נכים - להם יש גורל
חרוץ"
"כן, אבל גם כאלה יכולים בכוח כישרונם להתעלות"
"אבל לטיפשים אין כישרונות, לפי מה שאתה אומר, יש כוח שלילי
שפוגע בנו אבל הוא לא דטרמיניסטי, אבל אתה חסר אונים מולו ללא
כישרון והכישרון הוא דטרמיניסטי, כי אינך קובע איך תוולד."
"כן, אתה אומר שאין דטרמיניזם וגם שיש דטרמיניזם"
"כן," חייכתי "אבל תראו, אני עדיין חושב שיש כאן גרעין של אמת.
ומלבד הדיבור על כישרון ופיתוחו, פחות או יותר - בתוך חייו של
אדם מידת הכישרון נתונה. אדם מוכשר עלול להיכשל וגם עליו לפלס
את דרכו בסכין"
"טוב אף אחד לא אומר אחרת" אמרה גילי. הרגשתי סוף סוף בשיחה
מוצלחת שבוודאי ללא עודד לא היתה מתרחשת. הרגשתי גם שהרעיון
שלי, שליבה את המאבק שלי קדימה, הועם בויכוח והוענק לו מדור
קטן יחד עם כל אותן תובנות החיים, אך אין זה כך - אני הקדשתי
לכך חשיבות מודעת וכילכלתי את צעדי בהתאם לו והם רק הסכימו עם
רעיונות, לא השכילו להפריד בין החדש לישן וניגחו פינות חסרות
משמעות. למרות זאת יכולתי להיות מרוצה ממעשי ולתמוך בדעותיי.
לראשונה, לפחות מאז הענקת הפרסים, קרה משהו מעניין, השיחה,
עכשיו קבוצתית, התנהלה סביב הפחדים מהעתיד ומבטיה של ענת
הובילו אותי לכתוב את שכתבתי.
כולם הלכו ונשארתי לבד.
המשכתי לדפדף ביומן ראיתי עדויות לצעדי בשלושת החודשים -
תזמוני נסיעה ממקום למקום, פרטי השכרת הרכב ששכרתי, נסיונות
ציור בפספקטיבה, נסיונות לכווץ השכלה גופנית לכדי מילים. כל
אותן יכולות שפיתחתי, שיטות לזכירת שמות, ביקורות שכתבתי על
ספרים, השוואות ביני לבין אנשים אחרים, בדיחות וקללות, צעקות
כבושות על מר גורלי לצד התפעלות עצמית והתייסרות מהגאווה. אך
איך אוכל לייסר אותי בגין גאווה מוצדקת - שאיני ככל האדם. שאני
הולך מואר בקרב המון נבער ואפילו בקרב חבורת המחוננים התעלתי
וחשבתי מה להם ולי? אולי עלי למצוא עוד אנשים כמו עודד וואסילי
ואלירן. איתם לא אצטרך לחיות בחשש והשוואה מתוך ידיעה של
שיוויון אפשרי, אולי גם אפשר אמצא גם בחורה כזאת. שאם יש גברים
כאלו יש גם נשים. אם כך בסיכומו של דבר נותרו לי עכשיו חברה
וחברים למצוא. אך חשוב מכל - צריך להצליח בתואר ולמצוא
דוקטוראט מוצלח, עדיף בחו"ל. ומה יקרה? ומה יהיה? יש לי הרגשה
אבל בעוד שלושה ימים אדע. |
