כמיהה.
זאת המילה הכי מדויקת שמצאתי לתיאור השנתיים האחרונות בחיי.
כמיהה במשך שנתיים שלמות.
זה המון זמן. זה עצוב.
בכל כמיהה יש משהו נורא עצוב בעיני. משהו כואב ומתסכל. משהו
שלוחץ קצת בחזה ומחניק את הגרון.
זה נורא עצוב כשמישהו יודע שאתה כמה אליו, אבל הוא לא מרגיש את
אותו דבר, וזה כואב לשני הצדדים.
זה גם נורא עצוב, כשמישהו לא יודע שאתה כמה אליו, כי הוא לא שם
לב.
זה יותר עצוב, כשמישהו לא יודע שאתה כמה אליו, כי לא אכפת לו,
והוא בוחר שלא לדעת.
וזה הכי עצוב, כשמישהו יודע שאתה כמה אליו, והוא לא מרגיש אותו
דבר, אבל לא אכפת לו. והוא משתמש בזה נגדך, כי הוא יודע שאתה
שקוע בכמיהתך, עיוור לכל מה שמסביב, מנותק מן ההיגיון. הוא
יודע, שאתה במצב בו תעשה כל דבר שירצה, כל דבר למענו, בלי
לחשוב על עצמך אף לא לרגע.
במצב של כמיהה, מעשיך אמנם יראו מתחשבים עד אינסוף, אך למעשה,
כל מעשיך נשלטים על ידי האינטרס היחיד שלך. האינטרס להשיג את
מושא כמיהתך. בהתחלה אתה באמת מאמין לאנשים מסביבך, אתה בטוח
שאתה מבטל את עצמך, שאתה לא חושב על טובתך. ואז, לאט לאט
מחלחלת בתוכך ההבנה כי בעצם אינך מבטל את עצמך. ההיפך הוא
הנכון - אתה נהיה מרוכז אך ורק בעצמך: איך תעשה לעצמך טוב, איך
תעשה שתהיה מאושר. לא אכפת לך מהדרך, מהאמצעים, כי העיקר הוא
המטרה הסופית, כאמור, מושא כמיהתך.
ככל שעובר הזמן, ואתה מתבגר ומשתנה, וכך גם בדרך כלל מושא
כמיהתך. אתה מתחיל לשקול מחדש את כל עניין הכמיהה הזה. אתה
תוהה, האם באמת זהו האדם שאתה רוצה לכמוה אליו, האם זה מגיע לו
בכלל. אתה תוהה, איפה בדרך איבדת את עצמך. איפה שכחת שאתה אינך
אחראי למצב הכמיהה של האחר, איפה התחלת להאמין שרק אם האדם הזה
יכמה אליך, רק אז תוכל להיות באמת מאושר.
אני מניחה שבדרך כלל תוכל לגלות את זה בזמן. צעד אחד לפני
התהום. ואז תוכל באמת לחשוב בהיגיון, להגיע למסקנות הגיוניות,
ולשוב לחיות את חייך למענך.
אבל מה אם זה לא יקרה? מה אם תגלה את שגיאתך צעד אחד אחרי
התהום?
אם לא תגלה זאת לעולם, זה כבר לא כל כך משנה, כי לנצח תהיה
שקוע בכמיהתך ולא תהיה מודע למצבך העגום.
אבל לגלות את זה צעד אחד אחרי? מה כבר תוכל לעשות, חוץ מלחזות
חסר אונים במותך הרוחני והנפשי, מבכה את טיפשותך ואת היותך
עיוור, משל היית גיבורה של טרגדיה יוונית...?