אני לא מבינה. אני בטוחה שיש שם משהו מעבר, אני מרגישה את זה.
באמת יכול להיות שאני הוזה? שאני ממציאה רגשות כדי לא להתמודד
עם המציאות?
אבל אני באמת מוכנה להתמודדות הזאת, מה, לא? אם עד עכשיו אני
לא מוכנה, אז מתי אני אהיה?
לא רוצה להגיע למקום העצוב הזה של חוסר היכולת להרפות, של
פנטזיות רחוקות שלעולם לא יתממשו, של בזבוז כוחות נפשיים על
כלום...
ואולי בעצם אני כבר שם?

אני לא רוצה להתנתק ממך, לא רוצה להתרחק. למה תמיד האפשרות
הנוחה היא גם האפשרות הלא נכונה? אי אפשר פעם אחת לבחור בקיצור
דרך, ולדעת שזאת הבחירה הכי טובה בשבילי?
אני יודעת שיש שם משהו. ויום אחד אתה גם תבין את זה, אבל עד אז
אני לא יכולה לתת לעצמי לשבת ולחכות. זה המון זמן לשבת.
איך אני יכולה לעזוב? זה עושה לי כל כך טוב לדבר איתך, במיוחד
עכשיו, כשאתה יודע הכל. ראיתי איך התגעגעתי אליך, ואני יודעת
שגם אתה התגעגעת אלי.

אני יודעת שזה נשמע הכי פתטי בעולם, ואין באמת הגיון בטענה
הזאת, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב: אם יש מישהו שהוא האדם הכי
חשוב לך וקרוב אליך, ואתה אוהב כל כך את מי שהוא, וקיימת
משיכה... זה האדם שאתה מספר לו הכל, הוא יקר לך ואין לך מושג
איך לחיות כשהוא לא בסביבה... אז מכל זה לא אמורה לצאת איזו
אהבה?
מתישהו, איכשהו, אהבה?

באיזשהו שלב הבנתי שרגשות זה לא דבר חד-צדדי. העוצמה שלהם
יכולה להיות שונה בכל צד, אבל אין כזה דבר שצד אחד אוהב והצד
השני לא מרגיש כלום. אם קיים כזה מצב, זה אומר שהצד האוהב משלה
את עצמו, או שהצד שלא אוהב בוחר באופן לא מודע להתעלם מרגשות
קיימים.
אז מי מבין שנינו מנותק מהמציאות?