ערב שטות כזה... בלי הסבר...
שכבתי במיטה. סתם בלי לעשות כלום. חשבתי על הרבה דברים. ואז
חשבתי עלי.
כמה שהשתנתי בחופש, כמה שהשתנתי מתחילת השנה.
הגעתי לבית הספר ביום הראשון וזה בא לי בבום גדול. גדול מדי.
פתאום הבנתי שנשארתי לבד. שאין איתי עוד אף אחד. אף אחד שיכול
להבין אותי. לא שלפני זה היה, אבל רק אחרי שכולם עזבו הבנתי את
זה.
הפכתי להיות שקטה יותר. בלי הרבה רעש, עושה הכל מהצד. בקטן.
פיתחתי אדישות שבחיים לא חשבתי שאני אגיע אליה. מסיכה כזאת שאי
אפשר לראות דרכה. וגם לי לפעמים קשה.
הרגעים הקטנים שאני יוצאת ממנה זה הרגעים עם המוזיקה.
כשאני לוקחת את הגיטרה ולומדת שיר חדש, או מצליחה לנגן קטע
שאני כמעט אף פעם לא מצליחה, או לנגן שיר מההתחלה ועד הסוף
ולהוסיף באמצע איזה אקורד או קטע קטן שיחבר בין האקורדים או
בין הבתים והפזמון, או סתם לשים דיסק שהרבה זמן לא שמעתי
ולגלות שאני יודעת את כל המילים של השיר ואפילו לא ידעתי,
ופתאום להבין משמעות של שיר ששמעתי הרבה פעמים אבל לא באמת
חשבתי עליו.
אלו הרגעים הקטנים שמשאירים אותי איכשהו, איך שאני... הרגעים
הקטנים שמזכירים לי מי אני.
ואז אני חושבת על מה היה היום ומה יהיה מחר. עוברת בראש על כל
הדברים ויוצאת לכמה דקות מהאדישות שלי. האדישות שאולי מנתקת
אותי מכולם.

בבקשה לא לקחת יותר מידי ברצינות..