אנשים מתים מדברים אליי בלילות. המילים מהדהדות בחלל שבראש
ונחקקות על הגולגולת, כדי שלא אשכח לעולם.
אנשים מתים מתקרבים אליי מתו מסדרונות, ללא הבעה ומבלי לנוע.
פשוט תמונות קפואות, מחויכות שנגזרו מהמציאות. נעמדים לידי
ונותנים לי לטבוע אל תוך זרועותיהם... וליפול על הרצפה, ולגלות
שהשאירו רק משב רוח קרה.
אנשים מתים הולכים לצידי, נוטפים זיעה על העפר שנשאר לעד יבש.
הם מחייכים אליי וממשיכים ללכת... אני נופל, מתנשף ולרגע לוקח
אויר. מסוחרר, שרוף ורטוב, מנסה לקום ונמשך חזרה לקרקע. הם
חולפים לידי ומושיטים יד לתפוס לי באפוד, אך היד חודרת את
הגוף, נספגת בתוכו ומקפיאה את העצמות. הם נעלמים בתוך ענן אבק,
ואני קם מתחיל לרוץ...
אנשים מתים מסתכלים עליי מהשמיים, ואני עומד על המסלול, זקוף
ודומם כפסל. שומע את שמי מהדהד באויר, אני מרים את יד ימין
ונותן לה לרחף לעבר הגבה.
נעמדתם מולי, 3 דמויות, בעלות כנפיים, לבושים במדים הכחולים
שהלכו לצידי, מרוחים בחיוכים שהציצו מתוך המסדרונות ודירתם
אליי את המילים שנחרטו בזכרונותי. אתם מצדיעים ונותנים לידי
אישור לנחות לצד הגוף. אתם מושיטים יד ללחוץ את שלי וביד
השנייה מחברים לי כנפיים, אני מושיט את ידי לשלכם...
אנשים מתים מובילים אותי החוצה, ממצב של שינה עמוקה, ממציאות
אחרת, ומביטים בי מתוך התמונות שלאט לאט מתקמטות, בהן דמותם אט
אט נרקבת ונעלמת באדמה.