אני מתיישבת מחוץ לדלתך, על הדשא שבגינת הבניין שלך, ומחכה
שתצאי לקבל את פניי.
אני מסתכלת על ענני הכבשה הלבנים שהופכים מרגע לרגע למוחשיים
יותר ויותר.
חלקם מקבלים צורות של שדוני לילה בשחר, המצחקקים זה עם זה בזמן
שמקפצים על אבני חן הבולטות מנהר מים תכול.
חלקם הופכים לפיות משאלות הסגורות בתוך בועות סבון בשמי
הצהריים, הן מנסות לפוצץ אותן ולא מצליחות לצאת ולהגשים עוד
חלומות תמימות ילדים.
חלקם הופכים לחדי קרן הדוהרים בין העצים הגבוהים והשקיעות
האדומות ביערות הכי סבוכים ומחפשים טרף.
חלקם אפילו הופכים למילים שנשלחו לעברי מאהוביי בזמנים שעברו
מכבר.
אני מרימה את ידי ומצביעה אל השמיים. וכך, כשאני מציירת לי
תמונת פנטזיה מרהיבה, אני עוצמת את העיניים ומחייכת. אני מדלגת
עם שדוני הלילה בנהר שמצייר לי את הדרך באבני חן בשלל צבעים,
בזמן שהשמש קמה משנתה הארוכה ומחייכת לעברי.
אחר כך אני מצטרפת לפיות עם שמלות קצרצרות וגרבי פסים. שיערן
הארוך מטלטל מאחוריהן כאשר הן נאבקות בדרך אל מחוץ לבועות
השחור שלהן.
אני מפוצצת את בועות הסבון בעזרת ענף עץ זקן, והן עפות אל
האופק כשהן מפזרות נצנצים של משאלות בשמי השמש הבוהקת.
אני מתנתקת מהכנפיים שלי ונופלת מהשמיים היישר על חד קרן סגלגל
שדוהר אל האי שם. אני עוטפת את צווארו ומרכינה ראשי אל מתחת
לעצים הענקיים שמצמיחים פרחים בכל צבעי הקשת. השמש מתחילה
לשקוע וחד הקרן עוצר לשתות קצת מים מנהר שדוני הלילה עם אבני
החן.
אני משילה את נעליי על גדות הנהר ומשכשכת רגליי במים. עשרות
מילים באות ועוטפות אותי בגל חם של אהבה, אשליה ואולי אף כאב.

אני מתכרבלת במי הנהר בתנוחת עובר והן חונקות אותי עד שפניי
מקבלות גוון סגלגל של הסמקה. אני מכניסה ראשי למים לאחר נשימה
ארוכה של אוויר ובורחת אל שדוני הלילה שמתחילים כבר לקפץ
לכיוון השחר.

אני עדיין יושבת ומחכה לך, באותו המקום ובאותו היום ובאותה
השעה, בדיוק בזמן שאני מבחינה בפנייך האומרות לי שהמציאות
לעולם לא תהיה שווה לדמיון.