"משחקים במחבואים, מתחבאים מהחיים.." המפחידה מטאטו..

אליה הייתה אשה יפהפיה. אליה הייתה כוסית עולם, חיתוך מדוייק
ונפלא של הטבע, פלא בריאה משובח ועוצר נשימה, שהסתובב במקרה
בין בני אדם רגילים ושינה את כיווני זרימת הדם שלהם בדרכים
שפירנסו אין ספור בתי מרקחת. אליה הייתה סמנכ"לית שיווק
מטריפה, שהסתובבה לה במשרד כשלשונות כל הגברים וחלק מהנשים
בקומה קשורות אליה בחוטים זוהרים ובלתי נראים של תשוקה מסוכנת
ובלתי נתפסת, היא הייתה הצורך והיצר הרע של כל חברת אינקום,
ושל אורן במיוחד...

אורן רצה אותה באמת, כמו שגבר עלול לרצות אשה, בנזקקות
ונרקומניות שאין לתאר, ואין ספק שאם רק היה יכול, היה נכנס
לפוליטיקה, משחד כמה אנשים שצריך, צובר כוח, ומשעבד איזה מגזר
אתני בשבילה. בקיצר, הוא היה חם עליה אש. ברגעים מיוחדי הסגולה
בהם מבטיהם היו נפגשים, אורן היה מרגיש איזו יד אלוהית, שלופתת
את האיברים הפנימיים שלו, בזמן שעיניה הכחולות אפורות היו נחות
עליו. שפתותיה החושניות היו מעוקלות אז באותו חיוך אירוני
שתמיד סיקרן אותו עד טירוף...

גם אחות קטנה הייתה לאורן שלנו, עינב, שהייתה פעם ילדת טבע
יפהפיה במגמת אמנות, עם שערות בלונדיות חומות, עד שיום אחד,
שבועיים לפני הבקו"ם, היא החליטה שהיא ביום שובבי, והורידה עם
החבר'ה שלוש שוטים של יגר, ואז בסוף, הופ! גמרה את הסוברו על
הגדר של איזה מושב מתנשא, להבות של אש כחולה מכלות את הבשר
והופכות אותה למה שהיא הייתה בכל שאר שבעים השנה של חייה, אוסף
של פיסות סחוס ומסמרים, מאמצים של מיטב המוחות בדיזינגוף מדיקל
סנטר. החיוך של עינב היה מין הפעלה איטית ורוויית יסורים של
מערכת עורות מסובכת, שלא תמיד נגמרה בשלום. זאת היה הסיבה
שאורן עצם את עיניו בפחד וספר עד עשרים בכל פעם שראה את אליה
מחנה בכניסה, לפני שפקחן לגלות שהכל בסדר. אפשר להבין אותו.
אורן ידע איך דבר יפה הופך לדבר מכוער. וכך, יום יום, השרוך
הרזה והבלתי מגולח הזה בא לאינקום לעשות את עבודתו ולהנדס
מכונות, מחייך את חיוכו הנבוך אל העולם, מחשב קבועי פאזה
מסובכים, ורוצה להיות רק עם אליה, מתחת לשולחן בפינה, מחובקים
ומסובכים.

הוא עישן עוד סיגריה בהפסקת הצהריים ופנה אל אריק, חברו הטוב
ושותפו לקיוביקל ולבלייזרים, בדברים: "מחר אני עושה את זה אחי!
מחר אני מדבר איתה! הגיע הזמן לבוא כמו גבר ולשים את הדברים על
השולחן. אני איש, היא אישה, אנחנו שנינו רוצים אחד את השנייה,
ואם אני רק אבוא מגולח, אין שום סיבה שזה לא יקרה" "שאני אזכיר
לך גטמן, שזה מה שאתה תמיד אומר? אתה אמנם מדחיק את העניין,
אבל אני עדיין זוכר איך לפני שלושה חודשים באת אליי, כולך
מתרגש, התיישבת פה עם הנודלס והפנטה, ואמרת שהפעם! הפעם אתה
הולך לעשות את זה. ואותו דבר באוגוסט, כשישבנו בבית קפה
האמריקאי ההוא. די" אריק המשיך, ונדמה היה לאורן שהוא מבחין
בחיוך מרושע מבעד לזיפים הג'ינג'יים ,"תעשה את זה כבר, די עם
האובססיה הזאת!!" "אני אעשה את זה". הפעם כבר גמלה החלטה
בליבו. אותו לילה היה ארוך מאד, אורן שכב באפילת החדר החלקית
במיטתו בדירה, מסתובב אנה ואנה כשהוא עטוף בשמיכתו וזיעתו "אני
אעשה את זה,אני אעשה את זה הפעם,אני אע-שה את זה!" ואז הרגשת
חמימות ואופוריה "אני אעעששה את זה...".
עברו איזה שעתיים וחצי והוא התעורר.

מרגע זה המתח והפרפרים לא נתנו לו להירדם. הוא קם למטבח, והכין
לעצמו בידיים רועדות כוס של תה. וכך הוא ישב, מתוח ומלא
התרגשות באפילה המאד חלקית של המטבח שלו, וחיכה עד שהבוקר עלה.
עד אז הוא כבר תיכנן בדיוק מה הוא יאמר וחישב כל סנריו אפשרי,
מה היא תענה ואיך הוא ירגיע אותה בשנינות, איך הכל יהיה בסדר
ומה שנועד להיות יהיה. בוקר, והוא בעבודה שלוש שעות, שלוש שעות
שהמספרים זחלו מולו באיטיות מבהילה והוא חשב רק על דבר אחד,
ואז, בשעה עשר, הוא יצא מהקובייה שלו ונעמד מול השולחן של
אליה. היא הביטה בו בסקרנות בעיניה הבהירות והחודרות. המילים
התחילו לדדות כמעט בלי שליטה מפיו: "אליה, חשבתי על זה הרבה,
ואני רואה איך גם את מסתכלת עליי, ו... נראה לי שיש איזה משהו
מיוחד בינינו... יש סיכוי שאת רוצה לבדוק את המשהו המיוחד
הזה?" היא חייכה אליו כאילו ציפתה לזה, וכשסיים, ענתה במבטא
הרוסי העדין שלה, "על מה חשבת?" "אה, אההה, אולי ניסע ל...
אההה, יש איזה פאב שאנטי על חוף הכרמל, אולי ניסע לשם בשישי
בערב, זאת אומרת, רק אם זה בסדר מבחינתך?" "אולי זה בסדר...
נדבר..." היא חייכה חיוך מיסתורי. היה נדמה לאורן שיש בו משהו
פתייני, מה שהעלה אותו לרקיע ה-17 בערך...
ואחר כך עבר לו כל היום בשאנטי שאנטי, נישא על גלי האופוריה
האלוהיים, עף בין התשומה לתפוקה לגרפים, שנראו לו כמו בליל
סינית עתיקה מלאת חן שכזו. בערב, כבר התחילו הספקות...

ארבעה ימים לפני, הוא לא יכל לחשוב על הרגע בו הם נכנסים שניהם
למגאן שלו. פחד נורא אחז בו. הוא לא יכול לתת לדבר הנפלא הזה
להיכנס לאוטו, ולהסתכן ככה. הם יעשו תאונה. הוא יחריב גם אותה,
את אליה! הם יכולים ליפול לתעלה, להיכנס במשאית, יכולים לקרות
כ"כ הרבה דברים. לא יכולים? יכולים. אחד אחרי השני הם תקפו
אותו הפחדים... מזדחלים כמו נחשים רטובים וקפואים במעלה
גולגלתו. עוד ועוד. יום שלם של חרדות. שלא תבינו לא נכון, היו
עוד דברים שהטרידו אותו. מה אם תפגוש בפאב את אהבת חייה? הבחור
המאגניב שחזר מהמזרח עם עגיל בגבה וזקנקן סקסי? אחד שחום עם
חיוך סטלני כזה? אחד שיקרו לו יהב, או להב, או אפילו אסף? והיא
תעצור באמצע הפאב, תבהה ביהב, ותדע שזה זה. ואורן ישאר רק גלגל
חמישי. הוא לא יודע, שכשהוא היה בשירותים, יהב לקח ממנה את
הטלפון ביעילות מעוררת הערצה? היא תבגוד בו, או שהיא תיהרג
בתאונת דרכים. או שיקרה קודם א' ואח"כ ב' מה שישאיר אותה איזו
אנה קרנינה כזאת, גיבורה טראגית כוסית, שרוחה מרחפת לנצח מעליו
ומלחשת "אני לא רואה אותך ממטר, אני אוהבת בחור שחום עם קוקו,
היית אחלה טרמפ,אבל לא נמשכת אליך" וכיו"ב. עכשיו הוא פשוט
חשש. רק חשש בקשר לדייט. אפילו לעשן לא היה לו חשק ביום
שלמחרת. הוא רק פחד, והרגיש חרא. לא הצליח להתרכז בפרוייקט
החדש, ענה באנטיפטיות לבוס, ואפילו הצליח לעצבן את אריק,שסיפר
לו איזה משהו על החבר הזיין שלו מהמילואים שמגיע לעיר. ואריק
לא היה מהסוג שמתעצבן. קנאה ,עלבון וקצת חשש, מילאו את אורן
טוב טוב בערב יום שלישי. הוא הרגיש שהתמונה של אליה הולכת
ומתערפלת במוחו לקראת לילה כהה במיוחד...

 
עוז. ככה קראו לחבר של אריק מהמילואים, מסתבר. אורן, עודו אכול
שביזות, לחץ יד רפה והעיף מבט מכסאו באיש הגבוה ורחב
הכתפיים,שחייך אליו חיוך של טייסים. "תכיר, זה עוז, מט"ק
מצויין וגבר גבר. אי אפשר לתאר בכלל את כמות המיטות שעוז היה
בהן. אחנו קוראים לו צ'רלי שין של הגדוד". ועוז באמת דמה
לצ'רלי שין. אורן ירד בחוסר חשק בוטה לצלם איזה מסמך, כשמרחוק
הוא ראה את הסכנה מתקרבת. ניסיון לא מוצלח להסתיר את מצב רוחו
הבלתי מתאים, והוא נעמד מול פסגת החלומות ששאלה אותו מה נשמע
ומה עם הפרוייקט החדש. "אני יודע? בסדר, לא מצפה ממנו
להרבה..." מלמול שדמה לזה, יצא מפיו בתגובה. כנראה שהזעם כלפי
הבחורה שתעזוב אותו ותתאהב באיזה סטלן עם עיניים מדברות, הוא
שפלט בשבילו את התשובה. הוא חזר בשביל לראות את עוז מחפש אחר
טרף בקומה השלישית. כשיצא מן הבניין בערב, הסרוטנין שלו מיילל
בכאב לתוך החשיכה, הוא ראה שוב את אליה, נכנסת לתוך האוטו. הוא
ידע מה יקרה עכשיו. ושוב, לא קרה כלום, כמו שציפה. הוא ידע שהם
שומרים הכל ליום שישי...

יום חמישי עבר פתאום נורא מהר. הוא קם, הבריז מהעבודה, הקיא את
נשמתו, ראה סיטקום אמריקאי ישן ולא מוכר בחינוכית, ומצא עצמו
בשעה 23:30 במקום קר וחשוך בסלון שלו.
ו-הנה הגיע יום שישי, והוא דידה אל העבודה דרך הרחובות מלאי
הקונים הזרים והמוזרים, מטפס ברגל כושלת לקומה 3,
לאט,לאט,לאט... "גטמאאאאן!! מה קורה גבר? למה אתה ככה? אנסו את
אמא ש'ך? צא,וצא מהר מהבאסה" ,"סתאם,לא ישנתי טוב בלילה" שיקר
אורן בחינניות. הוא כבר התארגן על מספר הדירה של אלה שעשו
שיפוצים, כשראה בפינת העין את עוז הופך בחיבה את כף ידה של
אליה, שצחקקה. הוא המשיך לגלגל את השיחה, בזמן שהזעם נקווה בו
ומחורר את גרונו. והמשיך למלמל על הא ועל דא, בפינה הוא קלט
אותם מתחבקים ואת המט"ק הדגול לוחש לה משהו. עד שהם יצאו
מהטווח שלו. אורן יכל רק לנחש מה קרה אח"כ, כשהוא לא מתבייש
לנחש את הדברים הגרועים ביותר. הוא ייעד לעוז את העתיד, ואיזה
עתיד. היא נוסעת איתו בקבליר הכחולה שלו, רחוק רחוק מפה, אל
המקום הזה שבו עוז מנשק את האהובות שלו, ומלטף ומושך וקושר
אותן אליו לנצח. וכך הוא ישב עד שש במשרד שלו, מהרהר ועובד,
עובד לא רע דווקא, מנסה לחפות על שבוע של פאשלות. בסוף אורן קם
וירד אל המשרד של אליה, לראות אותה יוצאת אל הלובי, עוקב אחריה
במדרגות ובחנייה, "אליה!" ,היא הסתובבה,ועיניה הכחולות אפורות
שוב הכו בו באותו דוקרן קרח מכוון לצלעות, אויי. "מה נסגר עם
היום בערב?" "אני צריכה ללכת לעזור לאבא שלי... הוא בדיוק אחרי
התקף לב... מצטערת..." ,"זה בסדר", בצעדים שפופים הוא זחל משם
החוצה אל הרחוב בין הערביים, הולך לו, ועל פניו נקווה לאט חיוך
של הקלה.
הריאות שלו פתאום הרגישו קלילות, והוא הוציא ברעבתנות סיגריה
מהכיס. הכל יהיה בסדר. לא קרה כלום. הוא מפרגן לה, ועכשיו הוא
יכול לחזור להתרכז בעבודה. כדי שכשאנשים נכנסים בגדר הפרדה,
השקיות יצילו את חייהם ומבנה הפנים שלהם בזווית הנכונה,עם
הגומי הנכון, ושום דבר לא יקרה.  'שום דבר לא יקרה' הוא זמזם
לעצמו את הפזמון הקבוע , 'שום דבר לא יקרה'.