[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריאל סבסטיאן
/
השיר שלנו - בערך

הקשיבו, שוב משמיעים את השיר הזה, אני מתה על השיר הזה. יש בו
משהו חלומי, בכל פעם כשאני שומעת אותו חיוך עולה לי על
השפתיים, אני לא יודעת למה, זה לא שיר גאוני, המילים בו
טיפשיות והמסר די שטחי אבל בכל זאת משהו בו עושה לי את זה,
גורם לי אושר פתאומי.
פעם ראשונה ששמעתי אותו היה במשרד. הוא נכנס לרגע כדי לקחת
מסמך דחוף מהארונית שהיתה מאחוריי. כשנכנס אמר לי "שלום" חפוז
פתח במהירות את הארונית ושאל אותי אם לא יפריע לי שידליק את
הרדיו. אמרתי לו שבטח, טוב, אני לא יכולה להגיד לו לא בלי שום
קשר. זה היה השיר שהתנגן באותו הרגע, מאז זה השיר שלנו. טוב,
הוא לא ממש יודע מזה אבל הוא ידע, יום אחד, אני מקווה. בדרך
הביתה השיר התנגן שוב ברדיו, אתם יודעים זה מסוג השירים
שנכנסים לראש בכוח, אם רוצים או לא רוצים, אחרי שטיפת מוח
מטורפת של העורך אני לא התנגדתי והתמסרתי בשמחה. אותו ערב
הנסיעה נראתה לי מאד קצרה, האוטו שט על הכביש ולפני ששמתי לב
הגעתי לחניה של ביתי.
בדיוק באותו רגע השיר הושמע שוב, אז נשארתי עוד 4 דקות ו-24
שניות באוטו, כשנשמע הצליל האחרון כיביתי את המנוע ועליתי
במדרגות לביתי. למחרת, התעוררתי בשעת צהריים מאוחרת, פקחתי
עיניים הסתכלתי על השעון וזרם אדרנלין שטף את כל גופי, קפצתי
מהמיטה ידעתי שעוד שעתיים ו-36 דקות אני אראה אותו שוב.
התארגנתי, חשבתי עליו, ראיתי טלוויזיה, הסתכלתי על השעון,
הלכתי לקנות חלב ושוקולד, אוף הזמן לא עובר. הסתכלתי על עצמי
במראה, לא אהבתי את מה שראיתי, אני צריכה לעשות דיאטה רק עוד 5
קילו והכל יהיה בסדר. טוב, אין מה לעשות עם זה עכשיו. הזמן
פשוט זוחל, קונספירציה עולמית נגד העובדה שאני אראה אותו כבר.
נו טוב, החלטתי להקדים קצת לעבודה. נכנסתי לאוטו, התנעתי, שוב
השיר שלי מושמע, לקחתי רוורס כדי לצאת מהחניה ובווום. אופס,
הכל בגלל השיר, סתם העלה בי מחשבות שהציפו את ראשי והשכיחו
מליבי את גודל האחריות הטמונה בי מהרגע שהתנעתי את הפח עם
ארבעת הגלגלים. יצאתי מהאוטו וגיליתי כי כל החלק האחורי של
הרכב שלי התאחד עם העץ שהשכנים שלי שתלו כשנכנסו לגור בביתם
החדש. אף פעם לא הסתכלתי יותר מדי על העץ הזה, אילו רק היו
שותלים אותו קצת יותר ימינה, חבל.
הסתכלתי על השעון וחשבתי לעצמי שאם אני אקח אותו למוסך עכשיו
יש עוד מצב שאני אספיק לעבודה בזמן, אם אני אתפוס את האוטובוס
שיוצא מהתחנה שליד המוסך. הגעתי למוסך, הוא אמר לי שהנזק גדול
ובלה בלה בלה זרק סכום אסטרונומי שאין לי מושג מאיפה הוא יגיע
אבל זה לא מה שחשוב עכשיו. מה שבאמת חשוב זה שאני אצטייד ב-4
שקלים ו-70 אגורות ואעלה לאוטובוס הראשון. אסור לי לפספס אותו.
האוטובוס הגיע בדיוק בזמן, עליתי עליו וברקע התנגן השיר שלי,
שכחתי לגמרי את המאורעות של השעה האחרונה. ממתי האוטובוס הזה
עוצר בכל כך הרבה תחנות, ככה אני בחיים לא אגיע בזמן. אוף...
זה ייקח לנצח... הדקות עוברות יותר מדי מהר, הגעתי באיחור של 5
דקות. ה-5 דקות הכי ארוכות של החיים שלי. נכנסתי למשרד והוא
ישב שם עם העיניים הכחולות שלו והגוף המושלם הסתכל עלי לרגע,
אמר: "היי, מה המצב?" אמרתי מצויין וזהו. רגע השיא ביום שלי
חלף, ככה בלי שהספקתי להתחיל להתענג עליו. עכשיו אני יודעת מה
יקרה אני לא הפסיק לשחזר ולנתח את השיחה, יותר נכון את ההחלפת
המשפטים המיותרת הזו כל היום עד מחר. איזה סרט. פתאום הפלאפון
שלי צלצל והוציא אותי מהאופוריה התמידית שיש לי לידו. המוסכניק
התקשר והודיע שהוא מצא עוד בעיה באוטו ותמורת סכום סימלי הוא
יוכל לטפל לי גם בה. למזלו של המוסכניק הוא היה לידי ובמצב כזה
ההגיון והשכל הישר מתנתק ממני והולך לחפש בעלים חדשים אז אמרתי
לו שבוודאי. בערב יצאתי מהמשרד והתחלתי להתקדם לעבר תחנת
האוטובוס, סחוטה מעייפות ורק מחכה להכנס למיטה הנוחה שלי
ושהיום הזה יסתיים. שקועה במחשבותיי ובדרכים להתנקם בעץ המקולל
שמעתי לרגע משהו קורא בשמי, קול גברי ומלטף ששמעתי עד כה רק
בחלומותי הטובים ביותר. הרמתי את עיני במהירות הבזק וראיתי
אותו, התגלמות היופי והשלמות במכוניתו הפחות יפה והמשולמת מסמן
לי להתקרב לעברו. הוא שאל אותי לאן אני צריכה, עניתי לו בגמגום
קל, הוא אמר לי להיכנס ושהוא גר באזור אז הוא ייקח אותי. לרגע
חשבתי עד כמה אני אוהבת ומודה לעץ הזה. פתחתי את הדלת
באלגנטיות רבה, אם יורשה לי להוסיף, נראה לי שהוא אפילו לא שם
לב שהיד שלי רעדה כאילו אין מחר. לאחר 10 דקות של נסיעה ששנינו
שקטים להחריד ורק הרדיו דואג להפיג את הדממה התנגן השיר שלנו,
אילו רק ידע שזה השיר שלנו. ואז המילים הראשונות יצאו מפיו:
"אני לא יכול לסבול את השיר הזה" והעביר תחנה. אני, בשוק,
המומה, קצת נעלבת, אמרתי לו: "גם אני" ושתקתי בחזרה. הגענו
לביתי אמרתי לו תודה הוא אמר לילה טוב ושנתראה מחר. יצאתי
מהאוטו, מעדתי טיפה, אבל אני מדחיקה את העובדה הזו. עליתי
לביתי הכנתי לעצמי ארוחת ערב קלה, נכנסתי להתקלח וכשסיימתי,
הדלקתי את הרדיו השיר שלנו התנגן שוב, בעצם זה כבר לא השיר
שלנו, הוא סתם שיר טיפשי, אני לא יכולה לסבול אותו. כיביתי את
הרדיו, איבדתי את התאבון ושכבתי במיטה. נו טוב, יש רק עוד 17
שעות ו23 דקות עד הפעם הבאה שאני אראה אותו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"גבר, זה לא
שאני נגד דברים
כאלה - אני נגד
דברים כאלה "


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/10/05 17:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריאל סבסטיאן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה