אין בי את הכוחות הנפשיים להרים את עצמי ולעשות מעשה, ולו
הפשוט ביותר, להרים את עצמי מהספה, עליה אני יושבת בתחתונים
וגופייה, לטאטא את הבית, לסדר קצת, להתקלח ולהוציא את הכלב
לטייל. אין לי את הכוח ואני תוהה, בפעם המיליון בחיי הלא כל כך
ארוכים, האם באמת זה אמור להיות כך, אני די בטוחה שלא. אני די
בטחה שכשאדם נמצא בשיא חייו, בגיל 24.5, אמורים להיות בו יותר
משאבים ממה שהטבע חנן אותי, או אולי הטבע חנן אותי במספיק אבל
אני לא מספיקה. הפאק פה הוא אני, לא הסביבה, לא הטבע, לא
המשפחה, לא בן הזוג, לא בעלי החיים, אלא פשוט מאוד - אני.  מה
בי לא בסדר? מה הסיבה שאין שום דבר שמדרבן אותי, שעושה לי חשק
לקום בבוקר, לפתוח את העיניים ולצאת מן המיטה, אלא רק אותו חשק
שלא לקום, לא לפתוח את העינים, לא לעשות דבר. אולי זה דיכאון,
אולי זה האופי הטבעי שלי. אולי זאת אני. איזו מחשבה מבאסת,
העובדה שזה לא תלוי סביבה או מצב, רק אני ואני ואני.
לימודים? למה לטרוח, למי בכלל יש חשק להימדד מבחינה
אינטלקטואלית על ידי אנשים שלא טורחים לקיים איתי שיחה פשוטה
ולהעריך אותי על פי מה שאני...
עבודה? אל תגרמו לי אפילו להתחיל בדיון הארוך וכן, גם המייגע,
על משמעות העבודה בשבילי, על האסון שאני רואה בה, על המשאבה
הענקית ששואבת את כל רצוני להתקיים. מי אני, מה אני?
התשובה לא נמצאת בהודו וגם לא בדרום אמריקה, אבל לדאבוני הרב
היא גם אינה ברשותי. אולי המפתח לתשובה הוא אצלי, אבל הוא לא
ברשותי.
חלומות שנגנזים מדי לילה מחדש כשאני נרדמת וישובו להתקיים רק
ברגעי השקט והבדידות בדקות בהן אני שוכבת ערה בלילה לפני
שנעצמות העיניים.
איזה אוסף של רחמים עצמיים, פתאטיות? אני חושבת שכן, אבל מה
אני כבר יכולה לעשות? אולי אם את האנרגיה שאני משקיעה בלהתנכר
מן העולם וסדריו הייתי משקיעה בלחיות, אולי אז היו לי חיים,
אבל איזה מין חיים? בנאליות, שגרתיות;  ללמוד, לעבוד, להתחתן,
להביא ילדים, להיאבק כלכלית בכל יום מחדש ולקבור את הרגשות
האמיתיים כל כך עמוק בפנים שאני לא אוכל לזהות אותם גם אם הם
יפגעו לי עם פטיש 5 קילו בראש. אלה החיים של רוב הנשים, או
אולי זה רק נראה לי ככה מהצד, סביר להניח שזה גם יהיה גורלי
המר, אותה רגילות מחרידה שמפחידה אותי כל כך. אין אלטרנטיבות?
אין דרך אחרת? אני מניחה שיש, אבל אני מניחה שיצירת דרך שכזו
דורשת משאבים רבים מאלה אני מקצה לחיי, שהם כאמור מינימליים
ביותר, כי למי יש כוח?
הבית מטונף ורצוי שאני באמת ארים את עצמי ואתחיל לסדר, לנקות,
לרוקן מאפרות. עצם המחשבה הזאת גורמת לי לרצון עז לצרוח, אך
כיוון שאין לי אפילו את הכוח לקחת הרבה אויר לריאות, לנפח אותן
ולהוציאו בצעקה החוצה, סביר להניח שבזמן הקרוב מתישהו אני פשוט
אתחיל לסדר בדממה כבדה וכואבת שעושה לי חשק לבכות. אלו הם חיי?
כמה עצוב! כמה מגעיל! כמה לא אמיתי יכול אדם להיות עם עצמו,
כמה יכול אדם להמשיך ולהתקיים כנגד כל רצונותיו. אולי אם הייתה
בי איזושהי נחישות ומעט אנרגיה הייתי מתאבדת אבל גם זה מצטייר
כפתרון דבילי, אינפנטילי, כמו "לא משחקים - שוברים את הכלים"
ואני מעולם לא הייתי מאלה. גדלתי בבית של חולת סדר - שם לא
שוברים את הכלים, אלא אוספים אותם, שוטפים היטב ומחזירים
למקום...
מיגרנה מתחילה לרקום עור וגידים, לקום לתחייה בתוך ראשי הגדול,
מתחילה לפעום ולהראות סימני חיים, כאילו שהיא צריכה לעשות את
זה כדי שאני אדע שהיא קיימת, כאילו אין לי תזכורת יומיומית
בצורת דקירות, כמו יתד שנתקע לי במוח, ככה פתאום באמצע היום,
הפרצוף מתעוות לרגע, כאב בלתי נסבל, אי אפשר לדבר אפילו ואז זה
עובר. בדיוק רגע זה לקח, כמה שניות בלבד, רק כדי להזכיר לי את
צורת קיומי המדויקת, שאני לא אשכח ולו לרגע, שאני לא אהיה
מופתעת כשהמיגרנה תתיישב על העיניים בכבדות או על הרקות ותתחיל
לפעום, לדפוק, כמו דיסקוטק חדגוני בתוך הראש.
אני שונאת את חיי, את הצורך להחליט כל הזמן. אני לא בן אדם
החלטי, לא בא לי להחליט מן הקטנות ועד הגדולות, שהחיים פשוט
יתגלגלו להם הלאה, למה אני צריכה להיות המנוע? טוב, אני מחמיאה
לעצמי, לא כל כך המנוע, אלא יותר כמו גלגל שיניים שמונע על ידי
כוחות חיצוניים. אם הייתי מנוע אולי הייתי יכולה גם לנהוג ולא
להיות מונהגת. אני מביטה בחיי והם נראים לי כמצעד אין-סופי שבו
איש אינו הולך בראש, אלא פשוט הולכים קדימה בצעדים צפופים בין
ההמון, לאיש אין מושג לאן התהלוכה הולכת, לא לעומדים בראש
ובודאי לא לאלה שבאמצע או מאחור, פשוט זזים לפי הקצב המזדחל של
החיים. תגידו לי משהו, אנשים באמת מרוצים? אנשים קמים בבוקר
בהתלהבות לקראת יום חדש? קשה לי לתאר את זה, אבל בטוח יש כמה,
לא? אם כולם כמוני זה ממש עצוב, אבל אם זאת רק אני - זה הרבה
יותר עצוב.
אני לא חושבת שהחלטתי החלטה מודעת, חשובה ושקולה אחת אפילו בכל
חיי, פשוט זורמת עם החיים כמו דג הסלמון החלש ביותר ביקום שאין
לו אפילו הכוח לשחות נגד הזרם גם במים השקטים ביותר למרות שהוא
יודע שזהו ייעודו. יודע - גם כן מילה מפגרת, מה אני כבר יודעת,
מה באמת נכון ולא נכון? מה שאני חושבת שנכון נפסל בדרך כלל על
ידי הסביבה כלא ריאלי, כלא ייתכן, כלא נורמלי.  קיום עלוב.
המחשבה על כך גורמת לי לרצון עז לתקוע לעצמי את העט הזה, איתו
אני כותבת, בעין מרוב יאוש, אבל זה לא ישנה כלום מלבד העובדה
שאני אהיה מיואשת, חסרת אנרגיה וגם עיוורת בעין אחת, באמת אושר
עילאי...
בעולם שבו הכל יחסי (לפחות לפי מערך האמונות המעורער שלי) קשה
לי שלא לתהות האם נקודת המבט שלי על החיים אינה מעוותת. אם אני
מחליטה שאני רואה סגול כהה וזה שלידי רואה כחול, מי יגיד מהי
האמת, אדם שלישי? אולי הוא רואה שחור בהיר.
?so how the fuck should I know
אני שרועה לי על הספה, רגליים מונחות על השולחן המבולגן
ששאריות האורחים של אמש נראות על פניו והמילים, כמו גם הגועל,
נשפכות ממני ומה אני מחדשת לעצמי? לא דבר וחצי דבר. במה אני
תורמת לעצמי? בכלום, מלבד העמקת היאוש. באמת אחלה של שבת, יום
מנוחה מצוין...