לציפורים יש כנפיים, אז למה לי אין?
לאנשים אמיתיים יש לב אוהב, אז למה לי אין?
לפרחים גדולים יש עלים יפים, אז למה לי אין?

"לכל אחד יש משהו מיוחד, משהו שלו. צריך להעריך את מה שיש
לך."
אז למה אני לא מעריכה?

ערפל של בדידות ושפל חודר לתוכי באיטיות.
לאט לאט, כדי שאוכל לעכל אותו טוב יותר.
אני רואה אנשים עצובים שמנסים להתמודד עם העצב.
אז למה אני לא מתמודדת?

אהבה מרובה לחיות עזובות, כאלה שלא יכולות לבד.
חיות שנטשו אותן ובעטו בהן ברחוב.
חיות שזרקו אותן לקיר ושפכו עליהן דלי עם צבע.
חיות שלא יודעות להגן על עצמן. קטנות ותמימות, שרוצות רק אהבה
ממישהו.
אז למה אני לא יכולה לקחת אותן אלי?

ישיבה במעגל מצומצם-רעש.
ומסביבי הם מדברים ואני נמצאת אי שם.
אני לא מקשיבה להם, למה?
אני מרגישה כמו מישהי אחרת, שקשה לה להסתגל לא להיות לבד.
למרות שאף פעם לא הייתי בודדה באמת.
אנשים צוחקים, שמחים.
אבל למה כשלכולם טוב, לי רע?

טריקת דלתות-כעס.
בכי קצר-כואב.
אבל למה דווקא הבכי שלי תמיד קצר?
התעלמות ונסיגה - לחדר.
כי שם יש לי את השקט שלי.
אבל למה השקט הזה הוא רק שלי?
קריאה לעזרה, מאנשים שלא נמצאים לידי.
אבל למה אני חושבת שהם ישמעו?
אני הרי רק שותקת ולא רוצה שידעו.

פנים מופנות לעבר החלון - שקיעת השמש.
ואני מזדהה, כי גם אני לפעמים שוקעת.
שוקעת, אך לא זורחת שוב בבוקר.
למה?
רוח קרה - חיוך.
זה מזכיר לי את החורף, חשבתי לעצמי.
אבל למה החורף עוד כל כך רחוק?

רצון עז לחיות, רק קצת אחרת.
אני רוצה שינוי, תמיד משהו חדש.
רק חבל שהשינויים שלי נחרטים על גופי - פיזית.
אני רוצה חיים חדשים, לצאת מהשגרה.
אבל עצוב לי שאין לאן לברוח.
למה?

וזה קשה וכואב להרגיש חסר טעם - חסר תועלת.
וכשיש לך הכל, אז זורקים את זה לביוב.
ביוב של פחדים, עם רצון להשחיל אנשים אחרים לתוכך, כדי לא
להרגיש בודד.
וכשפתאום יש בי אור, אז החושך זועק.
חוסר יציבות ורצון לא להיות, מדי פעם.
צעקה-פנימית.
שקט.
חיוך טיפשי-כעס.
רע.

אז למה אני עדיין פה?