את קרסוליי רגליי נישקת כמו היו נחשים ארסיים.
הלוע האכזרי שלך נתפר בעזרת ריר על ידי אומן כשרוני להפליא,
(שכל השכנים סביב טוענים שהוא פסיכי ולכן גם שכרתי את
שירותיו).
הוא טרח ותפר במלאכת מחשבת - לוע של ציפורים טורפות בעלי
שיניים חדות וקטנות שיכרסמו לי את העור עד שימצאו בחורה ראויה
יותר.
החלון שלך תמיד היה עומד פתוח, (מסגרת עבה מקיפה אותו בעזרת
קלשוני ענק וטבעות מתכת רצחניות).
תמיד השכנים תהו מדוע אדם כמוך צריך את כל זה,
אבל אני יודעת שזאת לא אשמתך בכלל - רק משום שאתה מחכה שאחת
מהציפורים תגיע לדופן חדרך ותיקח אותי בזרועותיה, תשתה עד
לרוויה.
ציפורני סבוכות בשער ראשך (לאו דווקא בגלל הגמירה, אני פשוט
אוהבת לחוש את המתכת הקרה דבוקה לי לידיים).
כששיירות הפילים מנסות לעבור בו אתה מהנהן עם הראש מטביע את
כולם מטה בשניות, (זה מראה כל כך יפה לראות את החדק שלהם נבלע
בין תלתליך).
וכשהן עוצרות לפני - מחכות לאישורך, אתה קודם שואג ורק אחר כך
מטלטל את שערך, מוודא ששום פיל נאיבי לא הצליח להישאר חי.
תכנון ראשוני: אתה מחופש לפיל, קד קידה, מכין לי קפה ומערבב את
הרוק האיכותי שלך עם מיץ אשפה תל-אביבי מסור.
אצחק עם כל השיניים, יכולה לקחת את גלי הקול ולנוע אתם עד
צפת.
ברשעות, אין שום טעם בלהנשים חיה שרוצה כל כך למות.
אני לא בחורה עדינה, אינני מרסנת עצמי או מתאמצת להוכיח כשרון
פיוטי לתושבי מדינת הפילים.
כשמגיע שיא והם רוטנים, אני מכנסת את כולם ליד הגיליוטינה
ומכריזה תחרות ריקודים מעודנת לכל אותם פילים שאינם דורשים
העלאת שכר,
העברה בטוחה דרך שער ראשך. (אני ניסיתי, זה הם אלו שמתעקשים
שאפשר לרסן אותך,
לא מבינים עד כמה בחור לא יציב כמוך מסוגל להכאיב, כמו באותו
יום כשזרקת אותי על המדרגות כמו עובר שנערה מגוחכת החליטה
להוליד רק בשביל האגואיזם החריף של נעוריה).
ההוצאה לפועל: שולפת מהמגירות את כריות הכתפיים שהכנו לכבוד
האירוע, (ממש לרוץ יחד עם הפגמים החריפים בתלאות תפרי הדרתי).
שהשכנים ירתמו לטובת הקהילה, יחדירו פטמות נוצצות במקום
כפתורים, יאספו את פסולת מחייתם וממנה ישר - הכנת גשר צר מעל
כל שער טעון רגשית.
(אני מבטיחה פעם הבאה לא לאכול את שינוי מצב רוחו, גם עם זה
בעקבות מראה האהבה רתומה לפיל בעל חדק ארוך מידי).
כעת אין בי פגמים, אין שאריות איפור על פני, אין ריח מרתיע
לנערה כה צעירה וחיננית כמוני שם למטה, אין תופעות לוואי של
הסתגלות לחייך המעוותים.
אני מתהלכת בלילה ברחובות, כש"מרוקנת וחגיגית" נושאים את כותרת
עליי ראשי, ואני נפתחת כמו פרח באביב ונקטפת על ידי משאית חוצה
גבולות כשהרעש של המנוע נסגר לי מתחת לחצאית, ואחרים גורפים לי
את הגוף בגדישות מגעילה שנוזלת מהצדדים, שנוטפת מהפה שלהם כמו
זרעי צמחים קוצניים. |