אני זוכר את היום הזה, זה היה בערך לפני ארבעה וחצי שנים.
אני מגיע ליום הראשון שלי בחטיבה, כיתה ז', אני מאושר ומבואס,
"מה עוד פעם בית ספר", נכנסתי לכיתה והתיישבתי ליד ארבעת
החברים שלי מיסודי, אלה שהצליחו לשרוד.
מלבדהם כל הכיתה הייתה שונה, פשוט לא הכרתי אף אחד, אחרי כמה
דקות של רעש נכנסה מורה, המחנכת, חגית, היא אמרה שלום, ואת
הבלה בלה בלה שהיה לה, והקריאה שמות, משום מה הייתי שמח, הייתי
הראשון...אבל זה עבר, כל פעם שהיא הקריאה שם הסתובבתי לחפש את
מי שירים את האצבע, הסיקרון של השמות חירפן אותי.
הכל היה רגיל עד שהיא הגיעה לאות שין, "יבגניה ש", היא הרימה
את היד, הסתובבתי, למרות שהמרחק בינינו היה כיתה שלמה, הרגשתי
ממש קרוב אליה באותו רגע.
למרות שהרשימה עוד המשיכה לא יכולתי להסתובב, הראש שלי פשוט
היה נעול עליה, כמו שאומרים, love from first sight.
נדלקה לי נורה שלא רצתה להיכבות, כל היום הראשון היה דיי קצר,
אבל כשהלכתי לישון השם הזה הדהד לי בראש.
אפשר להגיד שסבלתי בשנה ההיא, מי אני לעומתה, אבל איכשהו עברתי
את הכיתה הזאת, כנראה בגלל החירפון על כדורגל, לא שהייתי טוב
בזה, פשוט אהבתי את זה, מסיבות שאני עדיין לא יכול להסביר.

כיתה ח' כבר הייתה שונה, כל אחד כבר הכיר את השני.
השנה הזאת הייתה טובה מבחינתי, הכרתי את החבר הכי טוב שלי עד
היום, דני, ועוד כמה שאפשר להישען עליהם בעת צרה, וגם התקרבתי
טיפה אל יבגניה, זה היה יותר מאשר "היי, מה המצב", זה היה כמו,
"היי, מה המצב, שומע, קרה לי מה זה דבר מדהים אתמול".

זה הקטע שהמוח מתחיל לשבש לי הכל, יש לי זיכרון ממש ממש גרוע,
משום מה הזיכרון שלי נדפק, אולי זה קשור לזה שנפלתי בלידה, או
שדפקתי את הראש שלי בקיר...בכל מקרה...

בכיתה ח' קרה לי אחד הדברים המשמחים ביותר, הייתה לה יום
הולדת, אבל לא סתם יום הולדת, יום הולדת שאני הייתי מוזמן
אליו.
אני וחבר שלי היינו מוקפים בעשר בנות, מסיבה פרטית, מי לא היה
שמח לכזה דבר, כמו תמיד בגיל הזה, רוב הדברים שקרו היו ממש ממש
שטוטיים, אבל הם עשו אותי מאושר, אם לכל בת היה צבע ליפסטיק
שונה הייתי יוצא משם כמו הקשת.

בכיתה ט' כבר כולנו התבגרנו, הגדולים של החטיבה, כבר יכולנו
להסתובב בתיכון מבלי להרגיש גוצים שפשוט דורכים עליהם.
בשנה ההיא כבר יכולתי לשבת לידה - שזה מה שעשיתי במחצית השנה
הראשונה והייתי שמח מזה, אבל את החצי השני ישבתי דווקא ליד
חנה
(אני מקווה שלא תקראי את זה, אם כן, אני כבר אצפה לכפה ולבעיטה
בביצים בבית הספר).
אני לא יודע איך יכולתי לשבת לידה חצי שנה ולשתוק, אבל היה
סבבה, דיברנו וצחקנו על כולם כל השיעורים, ריכלנו על הכל,
הייתי בעניינים, אפילו ויתרתי על כדורגל כמה פעמים בשביל לדבר,
go figure.
בחלק הראשון המצומצם של ה"קדנציה" הזאתי הייתי תקוע כל היום
בחזה שלה, שיותר גדול מהראש לי (טוב, קצת פחות, אבל באמת קצת),
אבל התגברתי על זה.

אחרי זה הגיע כבר הזמן להיפרד.
התיכון, כולם חולקו ואני הייתי ממש מבואס למרות שהכיתה שלי
הייתה צמודה לכיתה של יבגניה.
אבל מה לעשות, בשנה ההיא חזרתי לנקודת ההתחלה של "היי, מה
נשמע", בגלל המגמות עולם שלם הפריד בינינו.
בשנה ההיא דיי התקרבתי אל חנה אבל אני פשוט גמד לידה(לא מבחינת
הגובה).
אחרי הכל החלטתי החלטה, ושאלתי אותה אם בא לה ללכת לסרט או
משהו כזה, היא הסכימה, אחרי זה הלכתי לעשות מקלחת קרה וכל
הלילה צבטתי את עצמי כדי לבדוק שאני לא חולם.
שבוע התכוננתי, אבל בסוף כל מה שהיה זה הסרט, רק הסרט...פשוט
אכזבה.
ניסיתי עוד פעם, אולי דבל דייט, אולי זה יעבוד, אני היא, חנה
ודני, אבל חוץ ממשחק הבאולינג לא יצא משהו, אבל מה שבאמת יצא
הוא לגלות את הפרצוץ השני של חנה, חוץ מלהיות סנובית ביצ'ית
היא ידעה גם להקשיב, שפכתי את כל הלב שלי והיא עשתה גם ככה,
ואולי הרגשתי יותר משוחרר אחרי הקטע הזה...שלוש שעות, כמה אפשר
לדבר, אבל דיברנו ודיברנו, וזהו.
אחרי היום הזה, הכל היה שונה והכל היה אותו הדבר, "היי, מה
המצב"...

עברה עוד שנה, והניתוק היה סופי, זה שאנחנו לומדים באותו בניין
לא עוזר בכלום...כמה שניסיתי, אני עדיין יושב וחושב מה היה
קורה אילו...
אבל אילו מה, אין לי פשוט תשובות, יש כאלה שיש להם תשובות
להכל, ויש כאלה שעדיין מחפשים את השאלות, אני כנראה עדיין
מאלה.