פעם הלכתי לים. התארגנתי והלכתי ברגל, למרות שהים רחוק.
לקחתי מגבת. בד"כ אני לא לוקח. ירדתי מהבית ב- 12:00 בערך
והתחלתי ללכת. היה מאד חם. צהרי יום קייצי ולוהט. השמש
סינוורה.
הוצאתי את המשקפי שמש מהתיק ושמתי אותם.

מיץ גזר עם ג'ינג'ר. שורש ג'ינג'ר טבעי. שורף בגרון, בצורה
טובה.
שמתי אותו בקערה עשויה מעץ. כזאת כמו שהאפריקאים שותים ממנה.
חזרתי למיטה.

פתאום היכה בי פרץ של מודעות. אני כאן ועכשיו. בשניה הזאת אני
עושה את הצעד הזה. המדרכה חולפת מתחתי, אני נושם, ומרגיש את
האויר חודר וממלא את הריאות. לא הספקתי לעבור שתי בלטות
והנשיפה מגיעה. אני סוחט אותה עד תומה. אני כרגע בן אדם אחר.
הזיכרונות נשמרים כל מאית שניה. העכשיו שלי נהיה קצר וקצר עד
שנעלם.
הרגע חולף, ואני ממשיך ללכת.

מתחיל להיות קצת קר, אני מושך את הסדין מעלה. בזוית העין אני
רואה את הקערה שוב. פתאום נדמה כאילו משהו זז שם.
אני עוצם שוב את העיניים.

ואז אני נעלם. וחוסר הקיום שלי מתקדם במרחב. מתקדם דרך קירות,
בניינים, מכוניות, אנשים.
ואני מבין הכל. כל דבר שחולף.
עצמים, קירות, מכוניות. אני מבין. נהיה חלק מהם לשניה,
וממשיך.
האיש ששוכב על המדרכה.
המסטיק שנמס מהחום לפני שהאיש בחליפה דרך עליו.
הכיעור.
אני כועס על הילדה שנתנה לו שקל.
חתול שחור על רצפה מסויידת.
השמש חודרת דרך העץ שמעלי, ישר לעיניים, ואני מופיע על
המדרכה.
ממשיך ללכת.

עכשיו אני כבר בטוח שמשהו זז - אני מקרב את הראש, עדיין
בשכיבה, קצת מטושטש. מנסה להבין.
פתאום קופצת צפרדע מהקערה. אני רואה מקרוב שהיא מלאה בצמחים
ירוקים שלא מפסיקים לזוז.
הצפרדע קופצת מחוץ לחדר. נראה שהיא עייפה, עוצרת אחרי כל
קפיצה, כאילו מתנשפת.
המראה מדהים אותי, אך ברגע שהיא יוצאת מהחדר אני חוזר למיטה
בחוסר עניין.

אני מגיע לחוף ופורש את המגבת על החול.
אני נשכב והכל נעלם.

"מה המצב?"
"אתה מחכה הרבה?"

"קצת. הביצות היו ריקות בבוקר. הגעתי מהר."