א.
גם שעון מקולקל אומר את האמת פעמיים ביום.

העולם הזה נברא לשני אנשים. אין בו מקום ליותר. יש בו חלל
בשבילי ובשבילך - כשתגיע. יש כאן מספיק חמצן רק לשניים, לשניים
שהם זוג. העולם אינו מקבל חצאים, לא סובל פרידות וריבים. אנחנו
צריכים להתחבר כדי שהוא יחבק אותנו. בשביל להיטמע בתוך העור
שלו - אנחנו חייבים להתנשק. אנחנו לא אוהבים באמת, אבל הזמן
יהפוך את הנשיקות שלנו לנכונות. נעבוד על העולם האדיוטי הזה,
עד שלבסוף יתרגל אלינו. אלוהים יסלק את כל המשתנים שמאיימים
עלינו ויצרף אותנו אל האדמה. אבל רק אם נהיה יחד, כמו אדם
וחווה. אם נשכב ונריב ונשנא ונחבק באהבה כמותם. אם ניעלם בתוך
העצים ולא נשאל שאלות. אם נחייך למראה המתנות שקיבלנו. אם תבין
שאני המתנה שלך, ואתה - שלי. כשנתפרק, העולם ינשך אותנו. מהדם
שלנו יצמח עץ חדש, וגבר ואישה אחרים יטפסו עליו. אנחנו רק נביט
עליהם ממרומי הצמרת שלנו, ונבין - העולם הזה נברא רק לשניים,
כל השאר מיותרים.

ב.
האהוב שלי מטביע את געגועיו בכוס בירה. גופו מתחמם מאלכוהול
והוא שוכח שרע לו בלעדיי. עיוור בתוך הסחרחורת הזו, רגוע אחרי
כל כך הרבה זמן. הכאב שלו חוזר, והוא נהיה חולה שוב. הוא שובר
את המחלה בפאב הקרוב לביתו. האהוב שלי צריך אותי. הוא יודע את
זה, עמוק בפנים, ומתאמץ בכל כוחו לשנות את זה. הוא מנסה לחיות
בגפו, לנשום בכוחות עצמו, להירדם במיטתו הגדולה. הוא ממלא אותה
נשים כדי שלא תהיה ריקה, ונמס בזרועותיהן בכל לילה מחדש. אבל
האהוב שלי מתעורר לבדו. תמיד הוא לבדו. הוא פוקח עיניו ומביט
באישה חסרת-השם שלידו. הוא מנסה להיזכר בשמה. אבל ליבו רק אומר
לו: "זו לא היא. היא לא הנכונה". הוא יורד להכין לעצמו קפה,
אבל בחצי המדרגות משתכנע לבקבוק בירה. האהוב שלי לוגם ממנו
וריאותיו בוכות. גופו מקולקל. אני חסרה לאהוב שלי. הוא רק
קליפה עצובה כשאני איננה. הוא מאמץ עיניו אל האור ונזכר בפטפוט
צהריים משני שחלקנו פעם, לפני הרבה זמן. האהוב שלי מסתגר בתוך
עצמו ובורח אל תאי האחסון שבמוחו. הוא שולף מהם עוד תמונה, עוד
רגע. הוא אינו מצליח להיזכר בפניי. הוא רק יודע, האהוב שלי,
שאלה היו הפנים הנכונות. אבל הפנים הנכונות אבדו לאהוב שלי,
והוא איבד את פניו. דמותו משתקפת בזכוכית הבקבוק.
כמה חיוור אתה, יקירי. אולי תשתה משהו?

ג.
מחר תוכל לאהוב אותי. אתה תקום לעוד בוקר שגרתי, כשפתאום תרגיש
שמשהו בך השתנה. פתאום אתה תוכל. הלב שלך יעלה על גדותיו ועל
גלי דמך יצופו תמונותיי. אתה תבין, לפתע, שאתה רוצה לאהוב
אותי.
מחר בבוקר אתה תשנא את כל המילים האיומות שאמרת לי, תתחרט על
כל הדמעות שהעליתי בעיניי כשאמרת שאתה לא יכול. כי מחר אתה
תבין כמה טעית. תתהה בשקט מתייסר - איך לא ראית.
מחר תוכל לאהוב אותי, באמת ובתמים. הרגשות שבך יגאו ויתהפכו,
וגינוני החיבה שלך יתדפקו על סף דלתי. אתה תחזר אחרי במרץ,
תשלח לי פרחים ותחבר עליי שירים. החל ממחר. כי ממחר הכל ישתנה.
אתה תשתנה. מחר תוכל לאהוב אותי. אני חושבת.

ד.
לכל פסיעה יש טעם מר. שעת לילה, אני מתהלכת בחיפה כמו סהרורי
שלקחו לו את הירח. לכוכבים אין שמות בשעה הזו, אין להם אב ואם
ואין להם סיפורים לספר. הרחובות מוארים בצבעים ובכתובות
בערבית, גדושים באנשים שמסתכלים עליי וצוחקים בליבם. הדרך
שלפניי יונקת ממני את האנרגיות, וגשם מתחיל לרדת. הוא מתנקז
בתיפופים קלים לביוב שבצד המדרכה, דוקר בפניי בהתרסת דו-קרב.
הכאב של העבר נשטף ממני, תחילה בשקט נעים, ופתאום נופל ברעש
גדול על הרצפה, נושך את עקביי הצועדים בהיסוס ושורט את
הברכיים. אני נלחמת בתוכו, ממשיכה ללכת ומחניקה את הצרחות.
אין דממה בתוכי. מכבסת את עצמי שוב ושוב, ממלאה את הריאות
בסבון. חושבת על איך היית מנקה לי בעדינות את הבטן באמבטיה,
אומר לי: "את כל כך מתפנקת, פשוט תענוג". המעלות יורדות מתחת
לאפס. הדמעות שלי קופאות בתוך העיניים. הכל נהייה חשוך ואדמדם.
כמו המערבולת של אש הנרות שבחדר שלך עם האנקות המאושרות שלי.
גוף עובר מולי, מרפרף על עור ידיי ונעלם. אני רוצה להסתובב
לאחור, לקרוא לגוף הזר הזה לחזור. להגיד לו שחסר לי גוף אחד
עכשיו, כי הגוף שלי עזב ביחד איתך. כמו פלחים של פרי הדר בלי
קליפה, שמכונסים בעצמם ומחכים לחיבוק כתום ומחוספס שיקיף אותם
באהבה. חיפה מזכירה לי אותך. חיפה גורמת לי לרצות למות. אני לא
מצליחה להפסיק להתבלבל. אין בי כוח יותר לכלום, לא מסוגלת
לעבוד או לטייל או לישון או לחייך. הכל דורש ממני מאמץ אדיר
וכוחות שאין בי כרגע. צונחת אל תהומות הייאוש והבדידות כאילו
הן כר נוצות רך ומנחם. כל ההתלהבות שהייתה בי דעכה, הכל נמוג
לתוך בועה קודרת של שתיקה הדדית על כוס קפה פושר.
האנשים שלי מנוכרים למצב הזה לאחרונה, כולם זרים ולא מבינים את
הסערות שרצות לי בפראות בריאות, מבלגנות לי את המחשבות
ומשתיקות כל רצון להתאושש מזה. וממך, ובעיקר מהשטות הזו שנקראת
חמצן, או חיים, או שגרה.
שוב המילים מתפוררות לי. הכל נמעך בתוך בלילה של בוץ וסחי. הכל
מתעקל ועקום ומעוות. אני לא מוצאת את ההתחלה שלי ואת הסוף. ממש
משתדלת לחפש את האמצע, אבל זורקת אותו לפח בשאט-נפש כשאני
מבינה שזה העכשיו. וזה כל מה שיש.

התקוות של היום
הם הכישלונות של מחר
אבל יום אחד
אני אהיה מאושר

פברואר-מאי, 2005