"את עדיין רואה אותי בכל דבר?" שאל כשהתקשר אחרי שלא שמעה ממנו
שנה. "את עדיין רואה אותי בכל עץ, בכל פרח, תחת אורה של שמש
הקופחת? שומעת אותי בכל שיר, בכל בכי של ילד? מריחה את נוכחותי
באויר המהביל, בים המשכר?"
נשימה כבדה נפלטה מפיה. תיאור מדויק של השנה החולפת. ושל זו
שקדמה לה, וכנראה גם של זאת שתבוא.

צלצול השעון המעורר שבפלאפון העיר אותה משנתה. כיבתה את השעון
והסתכלה בעצב על מסך הפלאפון. פעם כל בוקר חיכתה לה הודעה:
"בוקר טוב, אהובתי". ליטפה את הפלאפון באצבעותיה וחייכה חיוך
נוסטלגי. "בוקר טוב גם לך, אהובי".

גוררת את עצמה מהמיטה ומתלבשת. בפעם הראשונה שעשו אהבה ביחד
התבישה שיראה את שדיה ערומים, נפולים ומרוקנים מהריונות
והנקות. איך הסביר לה בלחש, בקול מתוק ואוהב שזה בכלל לא משנה.
שהוא אוהב אותה. הוא לא יכול לפרוט את אהבתו לפרטים, שכן זה
מרוקן מעוצמתה. הוא לא יכול להסביר במילים את הסיבות שהביאוהו
לאהוב אותה, שכן אהבתו היא מעבר למילים. צחקה באושר ואמרה לו
שהוא כישרון מבוזבז, היה יכול לכתוב רומנים גרמניים זולים.

ובכל זאת, ידעה בדיוק למה הוא מתכוון. בזכותו הבינה את משמעות
המושג "לעשות אהבה". תמיד אהבה מין, אבל איתו זו היתה חוויה
אחרת, שהשאירה את נפשה מזוככת, ריקה ומלאה כאחד, אסירת תודה
לעולם.

הדרך לעבודה. כביש החוף. לקחה אותו לים כדי להגיד לו שהיא לא
יכולה להמשיך. קשה לה לחיות חיים כפולים והיא לא יכולה לעזוב
את אלה הישנים. היא לא תעשה את זה לילדים.
ההפסקה הזו החזיקה מעמד בערך שעתיים. וגם כל האחרות שניסתה
לעשות.
"את עזבת אותי הרבה יותר פעמים ממה שאני עזבתי אותך" אמר לה
פעם.
כן, אבל אף פעם לא עזבתי אותך באמת.

ברדיו מנגן שיר שהיא אוהבת ולא הספיקו לשמוע יחד. פעם, כשעוד
פעמה בה התקוה, השתדלה לזכור כל שיר כזה, שיננה רשימות של
שירים שישמעו ביחד, מקומות שילכו אליהם ביחד, כשיחזור. אהבה
לדמיין אותם עוברים בדקדקנות על הרשימה ומיישמים אותה ברצינות
גמורה, בלי לדלג על אף פרט, תוך התענגות על ההכרה שבחוסר
המשמעות של מעשם.

היום התקוה כבר הפכה לכאב.
וכעומק האושר שחוותה כך עומק הכאב.

תמיד ידעה שזה יהיה הסוף. תמיד ידעה שהיא מוכנה לשלם את המחיר
והיא משלמת אותו בהתמסרות שבאה מתוך אהבה וגעגועים, שפוערים
חלל עמוק בבטנה, שהולך וגדל עם כל יום שעובר. הצבעים דוהים,
האנרגיות הולכות ומתמעטות.

זרוקה על החוף. הגלים הם אלה שפלטו אותה, אך הם גם אלה שמלטפים
אותה. הם והשמש הקופחת, כשהקרקע נשארת יציבה מתחתיה. היא תהיה
בסדר. כמו תמיד. נחמת עניים.

תאונה בדרך. לרגע דעתה הוסחה, נוכחותו יצאה מנפשה.
"מה קורה לך?" גערה בעצמה. "התעשתי מיד. אסור לך להפסיק לחשוב
עליו.
בוגדת."