אי שם בעולם
יש ילד קטן
הוא שקט ומופנם
ומרגיש הוא אבדן.
כולם חושבים
שהוא פשוט מקסים
כי העצב שלו הוא טהור ותמים
אך אם נתעמק
לתוך נשמתו
נראה שלא
שפטו אותו
בצדק רב
וברגישות גדולה
אלא כלאו בגופו רק חרטה
הילד התמים והמקסים
איבד את הדבר הכי מרשים
והכי חשוב שיש לבני האדם
וזה הוא עצמו, ייחודיות וגם
כל מחשבה בראשו אינה שלו
אלא משהו מלאכותי שהושתל לתוכו
הוא מתחרט על כל מה שעשה
לאנושות שנמאסה
עליו ועל אחרים
כי היא תמיד מכתיבה חוקים
ביד ברזל בלתי מתחשבת
ואחרי כל צעד עוקבת.
די, מספיק, כמה אפשר,
לא נשאר לו כבר דבר,
דבר אישי ומיוחד.
את הכל הרסו מיד... |
