[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן שזר
/
כלתו של לוציפר

התיישבו בפסגת הגבעה המצולקת, המכוסה אבנים שחורות ומחודדות.
התבוננתי סביבי, עדיין מתלבטת אם לעשות את המאמץ ולהתיישב.
כשיוסי המדריך הוציא את חליל הצד, הבנתי שמחכה לי עכשיו קונצרט
שקיעה מרחבי, והצטערתי על שלא התיישבתי קודם, אבל עכשיו, עד
שאתיישב בנוחיות, אצטרך לקום, ורק המחשבה על האבנים החדות
העבירה חלחלה בגווי. מצד שני השפה התלולה שנגמרת פתאום בכלום,
סחררה נשמתי, ולמרות שאיני סובלת מבעתת גבהים, לא הייתה לי
ברירה כרעתי על ברכי, נשכתי שפה תחתונה ואיך שהוא מצאתי מקום
לישבני שעכשיו מתחיל להתמלא ניקודים מחוררים.

איך שהוא הוסבה תשומת לבי לנץ שדאה בשמיים, וכשנעלם  הייתה
פטינה מרכז העולם,  רועה את צאן אביה. אח"כ טיפס ועלה  לוציפר,
הזדקף וצחק צחוק פראי. יכולתי לשמוע את שאגתו מהדהדת מקצה
העולם עד אין-קץ הימים. אך יותר מכל הקסים אותי קרברוס, הכלב
המרושע בן שלושת הראשים, ששומר על הכניסה. חושף שיניים וריר
ניגר לו מכל ראש. לו היו לי שלושה ראשים, לא הייתי סותמת את
הפה.

לוציפר, בן בריתו של הגורל לא הפחיד אותי במיוחד.  וכמה שהתאמץ
יוסי לתאר אותו כיצור רשע  ומרושע, הרודף שמלות מתוקות ומציק
לקשישים חולניים, כל שהצליח היה להעלות חיוך רפה על שפתותיי.
ואני, אני נזכרתי בדמותו  של המחנך שלי מכיתה ח'. מזלי שיוסי
שהיה שקוע בניסיון להגזים, לא ראה את חיוכי והמשיך.

מה לעשות, גם לוציפר צריך לעבוד ולמלא את המכסה היומית /
שבועית / חודשית, מחק את המיותר. והוא, איך לומר, בשבועות
האחרונים לא בשיא מצב הרוח שלו ולא סיפק  פרנסה לכור ההיתוך של
הרעים. זה התחיל כשבא לאסוף נשמה של תינוק שזה עתה נולד, והאם
פתחה עליו פה מלוכלך, מכנה אותו בשמות שונים  ומשונים, מתעקשת
שייקח אותה במקום את הרך הנולד בהחלטה פראית, לקח את שניהם
וזכה בקיתונים של צוננים ובצעקות שלא היו מביישות כל פוליטיקאי
מתחיל.

אחר כך הגיע לשדה קרב אזוטרי ונתמלא קבס כשראה מה עשו בני האדם
זה לזה. אם הדבר היה תלוי בו היה מתפטר על המקום, אבל ידע
שהבוס  לא אוהב לוזרים. אז החליט לדלג על הנשמות: אחת כן,
שתיים לא, אחת כן שתיים... הפעם הביטו בו עיניים מזרות אימה.
"איך אתה מעז לגרום כל כך הרבה סבל לחיילים שנלחמו עבור
המולדת?" הרעים קולו של הבוס, והוא לא העיז לענות, חושב על בית
האבות שכבר מזמן לא ביקר בו, שכתובתו נשכחה מעיני הבוס.  תן לי
להגיע לראויים, רצה לזעוק אבל קולו דמם. ידע שעליו להתפטר, אבל
גם ידע שאין כוח בעולם שיצליח לשחררו. מי שמע על השליח שמקבל
חופש?

גרר את עצמותיו העייפות בדרך למקום משכנו הטחוב, מבואס
וממורמר. ליד נווה המדבר החליט לעצור, לטבול במי האגם הקרירים
ולחשוב. עדר הכבשים שהצטופף מתחת לעצי התמר עצבנו אותו. כמעט
החליט לאסוף את כל נשמותיהם בשק השחור שלו, כששמע קול מצחק
מגיח מהאגם. זה כבר היה יותר מדי. באגם שלו, מי מעז להפר את
שלוות מקדשו? נחיריו  קלטו ריח לא מוכר, תערובת של ווניל, צמר
כבשים קינמון, חלב חמוץ והל.

פטימה הייתה יפה וטובה בעיניו, יותר מכל אישה שאת נשמתה לקח
במילניום האחרון. שערה השחור מתפתל על כתפיה השחומות, מלטף את
החזה הזקור ופטמותיה האדומות. והשמש מצחקת בעגבותיה הלחות
והמים מטפטפים  לאורך גבה הישר לפסוקת שבין רגליה החסונות.
הכאב בחזהו היה גדול מנשוא.

מעולם לא ראה אישה כל כך יפה, אפילו לא בחלומותיו הלחים
מגרונו התחמקה אנחה כבדה שגרמה לפטימה להסב את ראשה.  הדיבר
ניתק ממנה, עת עמדה להחניק זעקה גדולה ומרה שלא הספיקה. ידו
הכבדה של לוציפר הייתה על צווארה, והאוויר הלך ונסחט מריאותיה,
עד שצנחה כשק למרגלותיו. לוציפר הרימה כאילו הייתה נוצה, מלטף
קלות את מצחה, זרקה על כתפו ומיהר אל משכנו בתוך הר הגיהינום.

עתה הייתה הליכתו קלילה,  ואם לא היה מתבייש היה שורק לעצמו
שיר ששמע פעם מפי בחור, שאת נשמתו חטף תוך כדי רכיבה על
אופניים. האפיזודה ההיא הצחיקה אותו והוא החל צוחק בקול רם עד
שאיבד את נשימתו ונעצר. לוציפר הניח את הנערה בעדינות ובזהירות
על מזרון מטונף, חושש להעירה. ורק אז  קרא לקרברוס, כלבו האמיץ
בן שלושת הראשים.  לוציפר התלבט רק לשנייה אם צריך לקשור אותה
לעמוד.  מבט אחד בפניו של קרברוס שכל אחד משלושת פיותיו  מגיר
רוק סמיך ומסריח  הבהיר לו שאין לו מה לדאוג.

"אתה לא נוגע בה לרעה, אלא אם כן תנסה לברוח, אתה שומע,?"
קרברוס הניד  את ראשו האמצעי, בעוד  שני האחרים קופאים..
"ואם תעז לגעת בה בקצה זנבך המחודד, אתה יודע מה יקרה לך
נכון?"
הפעם נדו שלושת הראשים כגוש אחד. לוציפר היה מרוצה.
"טוב," אמר קצרות. "אני הולך להשלים את המכסה היומית שלי,
וכשאחזור, אם תהיה בסדר, תקבל פרס על התנהגותך."

קרברוס שמע אותו מתרחק, עדיין שורק את השיר המעצבן ההוא ולא
העז לזוז ממקומו עד שרעש השריקה הלך ודעך  במרחק. רק אז העז
להתקרב ולרחרח את הנערה. הגלים שהגיעו לאפיו נעמו לו והוא העז
להתקרב עוד קצת, מרחרח את צווארה ואת שערה שהיה עדיין לח. כל
כך היה  עסוק במלאכת החקר שלא שם לב שעיניה נפקחו והיא מביטה
בו בבעתה.

היא לא אמרה דבר אך לפני שהספיק לזוע, כבר הייתה על רגליה,
מנסה להתחמק. קרברוס נבח עליה, מפחיד אותה ומצמיד אותה אל
הקיר.
"את לא לזוז מפה עד  אדון חוזר." הבהיר לה בכל אחד מראשיו.
" אני רעב, אני לטרוף אם את לא בשקט, לא לזוז טיפה."
"אתה רוצה לאכול אותי," גמגמה פטימה. "אם אתה רעב מאוד אני
מסכימה,"
קרברוס התקרב נוהם ושוצף.  "אני רעב, את לתת לי לאכול, אני
אוכל."
"טוב, טוב אתה אוכל, אני מסכימה, אבל לא בכל הראשים שלך. רק
בראש הכי רעב אני מסכימה שתטרוף אותי אבל רק בראש  אחד, הראש
הכי רעב."

קשה לתאר מה קרה מיד אחר כך שלושת הראשים החלו מתווכחים מי הכי
רעב ולמי מגיע פיסה משוקה של הנערה, ואז החלו לנשוך ולצווח
ולפצוע ומרוב דם אי אפשר היה להבין מה קורה. כשהכול נרגע,
הייתה גופתו של קרברוס מוטלת מדממת וחסרת חיים על הרצפה הקרה.

פטימה העיפה מבט קצר בגופה לפני שאספה גלימתה, ויצאה מהמערה.
היא החלה צועדת חשופת פנים  וזקופה.  כעבור שבוע וקצת כבר
הייתה עטורת חליפת מכנסיים צמודה, עדויה תכשיטים בדרך אל האושר
המובטח בחו"ל, שעונה על זרועו של גבר כבד משקל ומקריח.

אם כבר, אז כבר, חשבה בליבה כשנפרדה מכל שהכירה אי פעם. לפחות
היא מתרחקת מידו החסונה של אבא שלה שיהיה בריא. ובאשר ללוציפר
הוא המתין מרחוק לשעת כושר שלא הגיעה, בינתיים חישב כיצד
להעניש את פטימה על שעזבה אותו, בעצם ברחה ממנו והרגה לו את
קרברוס, לעטרה בקמטים, להוסיף לה עוד כמה קילוגרמים לא
מתוכננים? לא זה פשוט מדי.

כשקברה את הבעל העשרים ואחד  ואת שלושים וקצת ילדיה, ארבעים
ושניים נכדיה, וארבע מאות ניניה הבינה ידו של מי בדבר, אבל  מה
לעשות, מי שממשיכה להראות בת עשרים גם אחרי  טוב, לא נספר בת
כמה היא,  צריכה כבר להבין שאין זה דרכה של אימא טבע. אבל
פטימה שעכשיו נקראת פטולה, ממשיכה לעשות חיים משוגעים  ואף פעם
לא מציצה מאחורי הכתף. היא יודעת שאי שם בסוף הדרך יחכה לה
לוציפר ועד שיגיע מוטב שתמשיך לעשות חיים.



תודה ליוסי על האגדה, אני מקווה שהצלחת לזהותה,
ולאוהבי הלכת ותרבות המערב ובעיקר לאלה שנותנים יד, רגל ומה
שביניהם. אתם נהדרים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה לא מזהירים
שאסור לשחות עם
הפלאפון? בסך
הכל ניסיתי
להיות חבר נאמן,
לצאת איתו לים
ועכשיו... הוא
כבר לא מוציא אף
הגה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/2/06 0:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן שזר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה