אני קמה כל בוקר, אם לא עם האנגאובר אז עם גבר אחר. אני מסריחה
מזיעה של גברים עשרות גברים שעברו עליי לילה לפני, וכמו כל
יום, אני קמה מתקלחת, שוטפת את עצמי טוב טוב, לוקחת גלולה
ומתחילה יום חדש עוד יום בגיהנום עלי אדמות. אני מתאפרת, שמה
בושם זול ולובשת בגדים מפתים ומגרים. הלקוחות לא באים סתם.
לפני שיוצאת מהבית כמובן מנשקת את תמונת הילד שלי, שהיה,
שעודנו אבל לא איתי, לא רציתי שהוא יגדל להיות ממזר, זה כואב
מידי. יוצאת אל הרחובות עומדת בשורה עם שאר חברותיי או יותר
נכון עמיתי לעבודה. ומחכה, הם עוברים לידנו אם לא עוצרים אז
שורקים, הם קוראים לנו זונות? אתם אלה שבאים אלינו אל הזונות
המופקרות והמלוכלכות, באים אלינו מהבית המושלם שלכם עם ה-2
וחצי ילדים הכלב הגדר וכמובן האישה המושלמת, אז מה אתם?
צבועים, ותאמינו לי זה יותר גרוע מלהיות זונה! לפחות אני מודה
בזה. אחרי לילה מפרך, עשרות פרצופים עשרות חדרי מיטות, אני
הולכת לים לצפות בזריחה, הזריחה מרגיעה אותי, יש בה מין טוהר
כזה שמלטף אותי ואומר לי לא נורא עוד יום עבר. הפעם החלטתי
לקפוץ החלטתי שזהו אני זאת ששולטת בגורל שלי, בי. אני נסחפת
בים השדים הנורא, הדגים מכרסמים את גופי הקר והפגוע, אחרי כמה
דקות אני מאבדת את ההכרה וטובעת. אני נותנת לגלים לספוד לי, את
מילות הסיום של חיי, כמה אני מצטערת אמא אבא על הבושה שגרמתי,
לבני שנטשתי, לסרסור שלי שגם ככה היה הורג אותי כי לא עשיתי
מספיק כסף היום, אני מצטערת אבל עכשיו יהיה לי יותר טוב
בגיהנום, כי כבר הייתי שם לפחות שם אני כבר לא ארגיש. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.