אני מחליט שאני שיכור מספיק אז אני יוצא מהמועדון הרועש החוצה.
בדרך אני חושב על זה שאם אני חושב שאני שיכור אז אני כנראה לא
שיכור בכלל. אני מתנגש כתף אל כתף במישהו קצת יותר נמוך ממני
וכמעט מאבד את השיווי משקל, רק הבר הנטוש שבכניסה מונע ממני
ליפול.
האויר הקר והצונן של אמצע הלילה גורם לזיעה שעל פני להתנדף.
האוזניים שלי לא מעכלות את השקט המבורך עדיין מצפצפות. נראה לי
שבגיל שישים כל הדור המזויין הזה יהיה חרש לגמרי וברחוב נצעק
אחד לשני כמו מטורפים והצעירים יסתכלו עלינו ויצחקו ויעשו
חיקויים כמו שאנחנו עושים. הם עדיין לא יודעים שהם יהיו במצב
הרבה יותר גרוע. גם אנחנו לא ידענו.
ככה זה מדור לדור ההרס העצמי מדרדר ולא מבחינת העוצמה אלא
מבחינת האיכות. אנחנו מעשנים חרא של חשיש ובולעים כדורי הזיות
מעורבים ברעל ינשופים ושותים אלכוהול מהול, ומעשנים ניקוטין
במקום טבק ומדברים בסלולרים שצולים לנו את האוזן ויגרמו לגידול
בגודל כדור טניס שישב בראש עד שיתפוצץ ואנחנו אוכלים מקדונלדס.
אנחנו אוכלים מקדונלדס.
אחרי ארוחת ילדים אחת וסיגריה של אחרי אנחנו כבר עם רגל אחת
בתוך הקבר.

אני נשען על מכונית חונה מכוסה בטל, מסתכל על עוד אנשים יוצאים
מהמועדון. אין אחד שלא מחייך. מתחשק לי לירות בכולם. אני שם לב
שכמעט לכולם יש מישהו והם יוצאים בזוגות או רביעיות, כאילו זה
תיבת נוח מזויינת - "מסיבת מבול! רד-בול חופשי! כניסה בזוגות
בלבד..."
כל כך טוב להם ואני בטוח שרובם ילכו היום לבית של ההורים שלהם,
לחדר שלהם ויזדיינו חלק עם הגנה וחלק בלי אבל כולם עם ניסיון.
הרבה ניסיון. ניסיון מגיל 12 או 14, תלוי מאיפה אתה בארץ.
דור בו הבתולים מבוטלים.
דור של ניסיון. דור חיקוי. דור שרוצה להיות דור אחר. אולי כמו
הדור של הפרחים והאבנים המתגלגלולולולות ושל הדילן הצעיר
ופלויד וזפלין והנדריקס וג'ופלין והם כולם בחיים.דור של free
love למרות שאני למדתי ששום דבר לא free.

אני רוצה לצעוק אבל אני יודע שאף אחד לא יקשיב. אני השיכור
המוקיון שאנשים יצביעו עליו או פשוט יתעלמו וימשיכו ללכת. אני
כמו חסר הבית הזה בסרטים שצועק אקופליפסה וכל הניצבים שקיבלו
הוראה מהבמאי פשוט ממשיכים ללכת עושים כאילו לא שמעו.

זהו לא סוף העולם, זה אולי סוף הערב. ועוד מעט מיטה ויהי יום
שבת -
היום בו אלוהים התאושש מהאנגאובר שהיה לו אחרי ששישה ימים שהוא
ברא את העולם המטורף הזה.

לילה טוב.