פסי הרכבת. קווי מתכת ארוכים שנמשכים לאין סוף. השמש מאירה עלי
באופק. שקיעה.
בין הערביים ואני חושב על כל מה שהיה, מה הייתי צריך לעשות, מה
לא הייתי צריך. כמה ימים עברו שבהם שאלתי את עצמי אם הכל שווה
את זה? כנראה שכל יום בחיי.
פסי חלודה ארוכים, שנושאים אנשים ליעדים שונים, לעבודה, לצבא,
לחבר, לחברה, אל העתיד, אל העבר.
קורות הבטון שהחליפו את קורות העץ הנושנות מחזיקים את החיים
כפי שהחזיקו את קודמיהם.
פעם היה טוב תמיד אומרים, נוסטלגיה. כשהחיים עוברים לי עכשיו
בראש, נוסטלגיה זה לא אחד מהדברים שצצים לי. היו ימים טובים,
מועטים וזניחים, הכאב העז שטף הכל. העזיבה לאנחות, הכאב
שבבדידות, צלקת עמוקה, דימדומי.

באתי לכאן לעבור הלאה, להמשיך למקום טוב יותר, לעתיד טוב יותר.
להתחיל חיים חדשים.
מחכה לרכבת שתשא אותי לשם. שתביא אותי לחיים חדשים.
את היעד אני לא יודע, אף פעם לא הייתי שם, כמו שאומרים תמיד יש
פעם ראשונה, כנראה שזו תהיה גם האחרונה.
הנה היא באה, היא מתקרבת, חושב על החברה שהייתה, על החברים,
המשפחה, מה היו אומרים?
מה היו חושבים? אם היו רואים אותי פה היום?... היא ממש מתקרבת,
אני רואה את אור הקטר, שומע את נהמת הצופר... הכל עכשיו
מתבלבל, הכל לא ברור, מה הביא אותי לכאן? לאן אגיע? אני מפנה
את הראש לצדדים, רואה את כל האנשים, שומע רחשים, היא כמעט
הגיעה, צעקות, זעקות ובכיות. יד אשה עם פנים זולגות וחרדה
נוראה מושטת, זעקות רמות, אנשים מסביב רועדים... היא כבר מטרים
ספורים, עכשיו כבר אין עצור, הסוף שלי ידוע, הדרך לא ברורה.
חרדה בכל הגוף, חשש.
היא לוקחת אותי איתה, בדרך למקום חדש. אין מנוס, אין עצור,
כרטיס לכיוון אחד. הכאב חלף...
אני מרגיש מוצף, מרחף. הכל נראה בהיר יותר אבל לא ברור,
האנשים, הצבעים, הרגעים.

לא, אלוהים... עשיתי טעות... ראיתי את האור, הבנתי את
המהות...

אני מוטל על הרצפה, הגופה מרוטשת, הבעה חסרת ארשת של בהלה
שרויה בעיני שאיבדו את צבען, את הטעות הבנתי כנראה לפני המוות.
ועכשיו מה נשאר ממני? חתיכת בשר, דואבת, כואבת, כמו כלב סורר
שנדרס, משאירה אנשים מרוטשים, כאובים, בהולים, המומים.

לאן עכשיו אלוהים?
נשמה ללא יעוד?
שאיבדה את תכליתה בעולם הזה ובעולם ההוא?