זה קרה בשבוע השני למלחמה. הוא סופח לגדוד תותחנים שישב על
גבעה חולשת. המדים שלו היו מטונפים והסריחו משמן מכונות והוא
רצה שהאפסנאי יחליף לו אותם. האפסנאי ישב על קצה המשאית
והרגליים שלו השתלשלו למטה. 'באיזו מידה אתה?' שאל.
'הכי קטן', אמר, 'גימל.'
'הכי קטן זה אלף', אמר האפסנאי. הוא שלח יד לאחור ומשך צרור
בגדים קשור בחוט ניילון. 'אתה תותחן?' שאל את אפרים.
'לא, אני נהג', אמר אפרים.
לא רחוק מהם ירד גשם של פצצות, בלי הפסקה ירד, מטחים, מטחים,
כמו משהו שלא הולך להיגמר לעולם. אפרים כבר שכח שהרעש הזה בא
מבחוץ, הוא הרגיש שהרעש הזה בתוך הראש שלו, לתמיד.
אחרי שלבש את המדים החדשים הרגיש יותר טוב. הוא הצביע למעלה,
על הפצצות בשמיים, ואמר לאפסנאי - 'זה כמו כוכבים נופלים.'
והאפסנאי אמר לו - 'אז תבקש משאלה.'
באוהל היו מכורבלים שני חיילים בשקי שינה. הם ישנו לבושים
במדים, ואחד מהם אפילו לא חלץ נעליים. בשמיים חלפו מטוסים ברעם
מנועים אדיר, מרגמות פלטו שאגות של פצצות, ואפרים נכנס בשקט
בשביל לא להעיר. הוא התיישב על המיטה והחל לפרום את השרוכים
המסובכים של הנעליים הצבאיות. הריח המעופש של הגרביים פשט
באוהל, מחניק את האוויר, ואחד החיילים הישנים נע בשנתו בחוסר
נוחות.
כבר עמד להשליך את גופו על המיטה ומישהו הסיט את היריעה של
האוהל, דוחף פנימה ראש מגולח עם משקפיים - 'זה האוהל של
הנהגים?'
אף אחד אחר לא ענה, אז אפרים אמר - 'כן.'
'מהר, מהר, דחוף', אמר הראש המגולח, 'אני צריך מישהו עם רישיון
גימל. צריך דחוף לנסוע.'
'אבל אין לי רישיון גימל', אמר אפרים.
'לא חשוב', אמר ההוא, 'אתה לבוש. תתארגן וצא החוצה.'
'אבל גם הם לבושים', אמר אפרים והצביע על שני הישנים. אבל הראש
המגולח כבר היה בחוץ. אפרים קשר שוב את השרוכים של הנעליים
וקילל. מה רוצים ממנו עכשיו, למה דווקא הוא. הוא עשה הכל
באיטיות מכוונת, מתוך עצלות אברים, כאילו מקווה שהמלחמה תסתיים
עד שישרוך את נעליו. אבל מחוץ לאוהל, באור השמש החזקה, הקופחת,
היתה המלחמה מתנהלת במלוא עוצמתה האדישה, הופכת את המדבר
להמולה שוקקת של מנועים ושקשוקי זחלים.
קרוב לאוהל עמדו שלושה קצינים, אחד מהם היה הבחור הקירח שקרא
לו מהאוהל. הם התווכחו והצביעו לכל מיני כיוונים. אפרים לא ידע
אם לגשת. אמנם הזעיקו אותו החוצה בדחיפות, אבל אולי רוצים
עכשיו שימתין. הוא התקדם לעברם כמה צעדים מהוססים ונעמד שוב
במרחק סביר. לקח להם כמה שניות עד שהבחינו בו. 'מה אתה עומד
שם', צעק עליו הקירח, 'בוא, בוא, נוסעים, נוסעים...'
'אבל אין לי רישיון גימל', אמר אפרים, בקול קלוש ורופס, שנבלע
בקלות במלתעות המפלצות הממונעות שנהמו מסביב.
הקירח היה סרן. הוא צעד צעדים קצרים אבל מהירים ונחושים,
ואפרים ניסה להדביק אותו ללא הצלחה. הם הגיעו למשאית גדולה,
שיריעת ברזנט כיסתה עליה, והסרן קפץ פנימה והתיישב על המושב
ליד הנהג. 'בוא, בוא', צעק לאפרים, 'זזים, זזים.'
הוא חזר על כל מילה פעמיים, זה היה אמור לזרז את אפרים, לנטוע
בו בהילות, אבל בלב של אפרים היו רק זרעים של פחד עמום שהחלו
לנבוט ולשלוח ענפים לכל חלקי גופו. הוא פחד מהמשאית הגדולה,
המסובכת, הוא פחד מהסרן שלא פחד מכלום, והוא פחד מהמדבר, שלא
היו בו כיוונים ברורים, רק מהומה וחול.
הוא אחז בידית הדלת, משך עצמו מעלה, טיפס ועלה למשאית. 'תניע,
תניע', אמר הסרן. אפרים סובב את המתג האדום שבצד ההגה. שום דבר
לא קרה. הוא סובב שוב.
'מה קורה?' דחק הסרן, 'למה אתה לא מניע?'
'זה לא מניע', אמר אפרים.
הסרן רכן קדימה בחוסר סבלנות, מחפש אחרי מתג ההנעה. 'הנה, פה,
פה', הצביע לאפרים על המתג הנכון, 'יאללה, תניע כבר'.
המשאית נהמה וחרחרה, קפצה קלות, מרעידה את המושבים. 'סע', אמר
הסרן, 'סע.'
'לאן?' שאל אפרים.
'סע ישר, אני אכוון אותך', אמר הסרן.
הוא הוציא מהאפוד שלו מפה גדולה מקושקשת חיצים ופרש אותה על
ברכיו. 'אנחנו נוסעים לפה', אמר, ספק לאפרים ספק לעצמו, והצביע
על אחד האזורים במפה שמישהו הקיף בעיגול כחול. אפרים פזל
הצידה, לראות במה מדובר, אבל זה לא אמר לו כלום, האצבע של הסרן
היתה יכולה להיות מונחת בכל מקום על המפה ועבור אפרים לא היה
בכך שום הבדל. 'כדאי שניסע דרך פה', אמר הסרן, מתווה באצבעו קו
מעוקל על המפה. אפרים אפילו לא טרח להסתכל. 'להמשיך ישר
בינתיים?' שאל.
'כן, כן', אמר הסרן והתנער מהמפה, 'סע ישר ואחרי הגבעה שם,
תפנה שמאלה'. הוא שתק רגע ובהה קדימה, ואז אמר - 'אני מקווה
שנגיע בזמן.'
'בזמן למה?' שאל אפרים.
'לגדוד תשע', אמר הסרן, 'הם נתקלו בכוח מצרי גדול ונגמרת להם
התחמושת.'
אפרים העביר הילוך במשאית. מוט ההילוכים חרק, מסרב בתוקף
להיכנס למסלול המיועד לו. אפרים לא הסתדר עם ההילוכים של
המשאית הזאת. הוא הזיע כולו מלחץ וממאמץ.
נסעו כמעט שעה. הדי הפצצות הלכו והתרחקו ודממת המדבר הקיפה
אותם, מופרעת מפעם לפעם בנהמתו הקלושה של מטוס קרב חולף. הסרן
פשט את רגליו קדימה והניח אותן על חזית המשאית. הוא הדליק
סיגריה. אפרים לא הביט בו, מבטו היה שלוח הלאה אל עבר החול
האינסופי שלפניהם, ושם, באופק המאובק, היכן שנפגשו החול
והשמיים, ראה בבואה מתעתעת של אשתו הטרייה, עומדת, מחייכת
אליו. לבו התחמם, וגוש כבד ומתוק של געגוע עלה וחנק את גרונו.
'אתה נשוי?' שאל לפתע הסרן, כאילו קרא את מחשבותיו.
'כן', אמר אפרים, 'עכשיו התחתנתי. לפני המלחמה.'
'מזל טוב', אמר הסרן, 'התחתנת מאוחר, אה? בן כמה אתה?'
'עשרים ותשע', אמר אפרים.
'מה אתה עושה?' חקר הסרן.
'מה?' שאל אפרים.
'מה העבודה שלך, מה אתה עושה?'
'אה', אמר אפרים, 'אני נגר.'
'באמת?' אמר הסרן, 'אני דווקא צריך לקנות רהיטים. עכשיו עברנו
דירה ונמאס לי כבר מהסלון הישן. בא לי על משהו מודרני. איפה
הנגריה שלך?'
'היא לא שלי', אמר אפרים, 'אני עובד שם.'
'אה', אמר הסרן.
אחר כך שתקו. אפרים חשב על הנגריה. הוא עובד שם כבר שבע שנים.
כל יום משבע בבוקר עד שבע בערב. עבודה קשה, מאומצת, מהר מאד
איבד עור ידיו את הרכות הטבעית והפך קשה כמו סוליה של נעל. הוא
קינא בידיים הרכות של אנשים אחרים, כמו הסרן הזה. נעמה, אשתו
הטרייה, אמרה שהיא אוהבת את זה, אוהבת את חספוס הידיים, את
המגע הגס, הגברי, אבל הוא, שעורו הטבעי היה חלק כשל תינוק, ראה
בכך קלקול, פגם. הוא חשב על הנגריה וריח דבק ונסורת עלה באפו,
ריח ממכר, כמו של תרופה עתיקה. הוא חשב על הנגריה ונזכר בשכטר,
בעל הבית, שבא בכל יום חמישי, לראות מה קורה, ואיך מתקדמות
העבודות, וגם להביא את ההזמנות החדשות. חוץ מזה הוא לא עושה
כלום שכטר, הוא כבר זקן, יום אחד ימכור את העסק, אולי לאפרים
ולדוד, שגם הוא עובד שם כמעט חמש שנים. כבר שנתיים הם מדברים
ביניהם, הוא ודוד, מה יעשו כשהעסק יהיה שלהם, איך ירחיבו אותו,
יעשו גם הזמנות מיוחדות, יביאו עובד שיעזור להם, וכל זה, אבל
שכטר לא מוכר בינתיים שום דבר, כלום.
המשאית קיפצה על מהמורה ומחשבותיו של אפרים קפצו חזרה למדבר,
למשאית, לריח של הגופרית והאבק, למטחים שפועמים לו בראש ללא
הרף, לעשן הסיגריה של הסרן, שמילא את חלל המשאית בעננים
אפורים. הסרן עישן בעצבנות, הוא ינק את הסיגריה במציצות קצרות
ומהירות, הוא אפילו לא איפר. אחר כך השליך את הבדל חסר החיים
מחוץ לחלון, והתחיל להתעסק עם המפה. להק מטוסים הרעיש בשמיים
מעל ראשם, אפרים נרעד כולו, המשאית עמוסה תחמושת, אפילו פגיעה
אחת של כדור תועה יכולה להפוך אותה למדורה בוערת. הוא לא חשב
על זה קודם, ועכשיו המחשבה הזו העבירה בו צמרמורות של פחד
עמוק, ראשוני. המשאית הגדולה, הדוהרת על הגבעות, דמתה עכשיו
בעיניו לשפן מבוהל שחש בלהקת עופות טרף החגה מעליו ומבקש לעצמו
מקלט במישורים החשופים והצחיחים.
הוא הביט הצידה בסרן וניסה לזהות בו אותות דומים של פחד. לא
יכול להיות שהמחשבות האלה פסחו עליו, שהוא אינו חושש מהאפשרות
הסבירה שאחד המטוסים ינחית לעברם מטר של פצצות ויגמור עליהם,
ככה, בבת אחת, בבום גדול, אדום, בוער.
הסרן נראה מוטרד אבל לא מבוהל. הוא הדליק עוד סיגריה. כבר רבע
שעה שהוא לא מכוון את אפרים, לא ימינה, לא שמאלה, ואפרים נוסע
ישר, עוקף רק מכשולים בלתי עבירים. לבסוף פלט הסרן בקול סדוק -
'עצור, עצור רגע...'
אפרים עצר את המשאית. המדבר עצר ממרוצתו, השתתק, וקפא על
עומדו.
'הלכנו לאיבוד?' שאל אפרים.
'לא ממש', אמר הסרן.
אפרים הבחין באגלי זיעה נוטפים ממצחו הרחב של הסרן. כתמי זיעה
כיסו גם את צווארון החולצה הצבאית שלו שכפתוריה העליונים היו
פתוחים וגילו חזה שעיר וסבוך. 'לא ממש הלכנו לאיבוד', אמר הסרן
וינק עמוקות מהסיגריה, 'אני רק צריך לברר משהו בקשר'. הוא לקח
לידיו את מכשיר הקשר. 'אני גם ארד להשתין בזמן הזה'. הוא פתח
את דלת המשאית שהשמיעה צרימה חורקנית וקפץ למטה. אפרים הביט
עליו מתרחק, צעדיו כבר לא נחושים ומהירים כמו קודם, וגם נוספה
לו איזו כפיפות מוזרה בכתפיים, והוא פוסע אל עבר גבעת חול קטנה
וידיו כבר מתירות את כפתורי המכנסיים, כדי לשלוף משם את איברו,
ואז הפיצוץ, מין אור גדול, בוהק, אדום לוהט, ואז השקט הזה,
וענני אבק וחול שמתפזרים, ואיפה שפסע הסרן יש עכשיו בור גדול
באדמה.
אפרים הביט במחזה בעיניים קרועות. הוא ביקש לצעוק אבל לא יצא
לו שום צליל מהגרון, רק אנחה עמוקה וקטועה שעלתה מהחללים
התחתונים של הסרעפת, ואחריה פליטה של קיא. הוא הביט על מושב
המשאית הריק שקודם ישב עליו הסרן, אחר כך הביט לעבר גבעת החול,
וחוזר חלילה, כאילו מבקש למצוא הסבר לאיזו תעלומה מסתורית.
בפעם הראשונה בחייו גילה אפרים את המעבר הסודי, הנסתר, שבין
החיים לבין המוות. וכמו כל התגלות גם ההתגלות הזאת הותירה אותו
קפוא, מסומר למקומו, משתאה לנוכח מחזה שהוא כל כך מוזר ועם זאת
כל כך טבעי.
אחרי כמה שניות, שעבור אפרים נמשכו כמו עידן גיאולוגי שלם, הוא
התנער. העולם נראה לו עדיין כמו איזו השתקפות של חלום, מטושטש,
אילם, כאילו היה הכל מבעבע מתחת למים עכורים. הוא התרומם מעל
מושב המשאית והסתכל החוצה, עקבות צעדיו האחרונים של הסרן היו
טבועים וברורים בחול, הוא עקב אחריהן במבטו עד שהלכו והיטשטשו,
ונעלמו לבסוף בפתח הבור.
המשך יבוא... |