דנקל היה פאב קטן בפרברי דבלין. מאחורי דלתו הכבדה, היה חדר
שרצפתו וקירותיו עץ הם, ובר מעץ אורן ניצב בקצהו. טולאנד היה
בעל הפאב, והוא גם מזג את המשקאות. אומרים שתמיד כשהיה נכנס
לפאב ההומה אדם, היה בוחר איש אחד ומעניק לו את כל הבירה לערב
חינם. כולם רצו להיות אותו איש, לכן דנקל היה תמיד מלא באנשים,
גבוהים ונמוכים, ישובים ליד שולחנות העץ העגולים ושותים.
דריל ומוראן אהבו גם לבוא לפאב. הם היו באים כמעט כל יום
ומשתכרים, במידה. דריל, שהיה הצעיר בין האחרים, היה נמוך במעט
ממוראן, ושערו הכתום היה קצר ומתולתל. לעומת זאת אחיו, שגובהו
היה מעט נמוך מהרגיל, היה בעל שיער שחור פראי, ומכנסיו היה
בעלי היקף ענק.
באחד מהימים, נכנסו השניים לדנקל, כדי לחגוג את יום הולדתו של
מוראן. כבר לאחר שפתחו את הדלת, עלתה שמחה לראשם, הצחוק של
האנשים המסובים סביב לשולחנות מהווה קול רקע מרגיע למוסיקה
החיה של שני הנגנים שעמדו על במת העץ במרכז החדר.
הם קנו זוג בירות, והחלו שרים עם שיר העם שהתנגן. האחדות
הנפלאה של השירה, שבה כל איש בפאב שר, זייפן או לא, ועשרות
אנשים רקדו באושר, העסיקה את דעתם, ותחילה הם לא הבחינו באשה
שנכנסה לפאב. היא הייתה גבוהה ורזה, שערה השחור ירד במורד
כתפיה עד לגובה המותנים, שם הוא התנדנד מעט, מצד לצד.
כשהגיע האשה ונעמדה כבר ליד הכוסות התלויות הפוך מעל הבר, ליד
זוג האחים, הם הבחינו בה.
"שלום", אמר מוראן.
"שלום", היא ענתה במבט אנגלי נוקשה, אך בחיוך.
השלושה שתו, בעיקר זוג האחים, והם שוחחו ושרו, ומהר מאד התאהבו
שני האירים כחולי העיניים בנערה האנגלית, ששמה היה מרגרט. לאחר
זמן לא רב, החליט דריל לאזור אומץ. הוא שתה בלגימה כוס גדולה
של בירה מחבית, וביקש מהאנגליה שתרקוד אתו.
היא חייכה חיוך קטן, ובדיוק התכוונה להסכים, כשצעק מוראן: "לא,
רקדי אתי!" הצעקה נשמעה בחדות, על אף חמת החלילים שזימרה ברקע.
מרגרט לא ידעה מה לעשות בהתחלה, אך אחרי רגע אמרה לדריל שתרקוד
עמו.
"כלב", צעק הגדול שבאחים, "ביום ההולדת שלי?"
"אתה שמעת את הגברת."
"אתה עוד תראה מה זה!" נזעם הבכור, והכה באגרופו את דריל. דריל
התנפל עליו חזרה והשניים נאבקו על הרצפה מבלי שאיש הבחין.
כיוון שמוראן היה הבוגר, והחזק מביניהם, הוא הצליח לעלות על
אחיו וללפות את גרונו, אבל זה לא הסכים לוותר כל כך בקלות. הוא
תפס אחת מהכוסות שעל הבר והכה בכל כוחו את שחור השיער.
הכוס התנפצה ודם ניתז מראשו הפצוע של מוראן. לפני שהספיק לחשוב
אפילו, בעודו חם מלהט הקרב, שיסף דריל בכוס השבורה את גרונו של
מוראן, וזה נפל הצידה בכאב.
"סליחה", נאנק דריל, ממהר לערסל את ראשו של אחיו בין ידיו.
"אל תצטער, קינץ'", ענה מוראן, חש איך לאט לאט רוח החיים בורחת
מבין כפיו האדומות.
"אני לא מאמין שעשיתי את זה", המשיך דריל, דמעותיו זולגות
במורד לחייו ונוטפות על דמו השפוך של מוראן.
"דריל", התחיל מוראן, "הינשא לה", אמר-פלט את מלותיו האחרונות
ואבד מהחיים.
דריל החזיק את גופו של אחיו וחיבק אותו קרוב ככל שיכול היה,
בוכה במרירות, מדלל את דם אחיו. הוא לא נישא למרגרט, מעולם לא
פגש אותה שוב, אבל הוא זכר היטב את מה שאחיו אמר לו במלותיו
האחרונות.