הוא באמת אהב אותה, כל כך, יותר מכל דבר אחר. הוא אהב אותה
במעין אהבה עיוורת כזאת כמו באגדות. רק חודש וחצי שהם היו יחד,
והא הספיק לומר לה שהוא אוהב אותה יותר מהכל.
והיא גם ידעה שהוא אוהב אותה, היא ידעה שזאת אהבה ללא תנאים,
מדי פעם אפילו הייתה אומרת שהוא אידיוט או מכוער, ולמחרת הוא
היה שוכח. זה היה לה נוח, היא הייתה יכולה לתת לו בקורת מתי
שרק רצתה ואפילו לפעמים סתם להגיד לו שהוא טיפש רק בשביל הכיף.
הרק זה לא פוגע באף אחד.
לאט, לאט, היא התחילה לרדת עליו יותר והוא עדיין, כל כך אהב
אותה, זה כבר נהיה מעין שעשוע שכזה היא הייתה קוראת לו בכל
מיני שמות, ורואה איך הוא מתנצל על כך שהוא יותר טיפש מנעל או
פחות טוב במיטה ממלפפון חמוץ, ועם היא לא הייתה מרוצה
מההתנצלות היא הייתה נותנת לו פליק קטן והוא כל כך אהב אותה.
יום אחד היא הביאה טושים וכמה חיצים, אז ציירה סביב הצד השמאלי
של החזה שלו בול פגיעה בצבעים כחול אדום וירוק. היא אמרה לו
שמעכשיו כשהוא לא יהיה בן זוג טוב, היא תזרוק עליו חץ, בכל
הכוח, ותנסה להגיע לבול. הוא הסכים. הוא כל כך אהב אותה.
ככה היה כל יום היא הייתה זורקת עליו חצים בכוח והוא היה מחזיר
לה אותם ואומר שהוא אוהב אותה, היא הייתה קוראת לו דביל והכל
היה טוב שוב.
אבל גם זה נמאס אחרי כמה ימים והיא רצתה ללכת על יותר, אז יום
אחד בדיוק אחרי שזרקה חץ ופגעה ממש קרוב לבול, הוא אמר לה שהוא
אוהב אותה כל כך, והיא אמרה לו שהיא, לא.
אז הוא הסתכל עליה במבט הזה שיש תמיד בסרטים מצוירים, המבט של
הכלב העזוב, ורץ משם בוכה. למחרת הוא לא חזר. היא הייתה קצת
עצובה שככה הגיע הקץ, וחוץ מזה מה שממש העציב אותה, זה שהבן
זונה לקח את החץ.