ג'ון ישב על ספסל קטן בפארק, ממלמל תלונות על הקור שחדר עד
עצמותיו למרות המעיל העבה שלבש. הוא הביט בשמי החורף שמעליו,
הרבה זמן שלא הסתכל על שמי החורף ככה, השנה הייתה 1946, החורף
הראשון מאז תום המלחמה. צמרמורת עברה בג'ון כשנזכר באותה מלחמה
נוראה. מזלו שאת רוב הזמן בילה בתעופה.
הזיכרונות של ג'ון המשיכו לנדוד, איתו, לאותו יום קיצי חמים
אותו יום שבו קיבל את המכתב, הכתוב בדיו שחור בוהק וחותמת צבא
ארצות הברית ניצבה שם צמודה לזו של הנשיא עצמו. ג'ון זכר את
הניסוח הנמהר של המכתב.


לכבוד סמל ג'ון רוזמן
הנדון: גיוס כוחות ארה"ב

צבא ארצות הברית החליט להשתתף במלחמה ולהביא את כוחותיו לתוך
הקרב.
אתה, סמל רוזמן, מתבקש להתייצב בעוד שלושה ימים.

הוא קם מהספסל בגיחוך. כמה זמן לקח לו לגלות אם מדובר בעוד
שלושה ימים מכתיבת המכתב, שליחת המכתב או קבלת המכתב. העיר עוד
לא נרגעה מהבלגן של המלחמה. נשים רבות הסתובבו, מחפשות את
בעליהם או בנם. כל כך הרבה אנשים מתו באותה מלחמה נוראה,
שאפילו את שמות ההרוגים לא פרסמו. נשים היו צמודות לחלונות
ראווה של חנויות שמכרו טלוויזיות, מחכות לראות אולי עכשיו
יפרסמו? ג'ון זיהה אחת מהנשים. לינדה היה שמה; לינדה, אשתו של
פול.
ג'ון יכול היה להגיד לה שבעלה נהרג, הרי הוא היה שם, הוא ראה
את זה, אבל לא נראה היה לו שזה יהיה יפה לספר לה, איך הם שכבו
בבוץ אי שם בפולין, כדורים טסים לכל עבר על ידי הנאצים
המפלצתיים. הוא לא יכול היה לספר לה איך פול אמר לו, בהומור,
"אשתי לעולם לא תסלח לי אם אמות אז חסר לך שקורה לי משהו". איך
הוא גיחך ונתן פקודה קצרה להתגנב מחוץ לשדה הקרב. בכלל לא הם
היו אמורים להיות שם, הייתה להם משימה חשאית במרחק כמה
קילומטרים, אבל פול לא יכול היה לעבור ליד נאצים ולתת להם
לחיות ככה סתם, לכן זינק לפתע ורוקן מחסנית לכיוונם. הוא הרג
שלושה ארבעה אבל היו שם עשרות.
ג'ון הביט באותה האשה המסכנה. לא, הוא לא יכול היה פשוט לספר
לה על אותם כדורים שנורו, איך הם טסו וקרעו את גופו של פול
כשהוא צועק להיטלר מילים שאין הנייר סובל. הם רצו, הם היו
חייבים להמשיך, שלושת הנותרים מהיחידה.
לאחר שעה קלה החל לרדת גשם קל, טפטוף ממש לא כמו הגשם שירד
באותו היום הנורא בפולין. ממש כשמת פול, החל לרדת הגשם בקצב
מטורף כמו הדמעות של ג'ון. אבל הגשם בשבילם היה טוב. כי לצאת
משדה הקרב היה קל בהרבה בגשם. או, איך שהם רצו, מנסים לעצור את
הבכי שלהם, מנסים רק לחשוב על המשימה שעכשיו יצטרכו לעשות רק
בשלושה. לבסוף, אחרי ריצה שנראתה כאילו היא נמשכת לעד, הגיע
לבקתה דו קומתית שצלב קרס גדול מתנוסס עליה. שומר נאצי אחד ישב
בחוץ ואלוהים יודע כמה בפנים. ג'ורג' יצב את רובה הצלפים שלו
וירה ירייה אחת יחידה. נראה כי הגשם לא הפריע לג'ורג'.
ג'ון הגיע לכיכר קטנה ויפה. ביום רגיל המקום הזה היה שקט ומלא
בתי קפה קטנים ומסעדות חביבות. אך לא היום. היום הוא היה הומה
אדם ורועש כל כך. אנשים צועקים זה לזה, קטטות קטנות ובכי רב.
בכלל, רוב המסעדות ובתי הקפה היו סגורים, דבר שלא היה מן הרגיל
במקום. ואותם מסעדות ובתי קפה שכן בכל זאת היו פתוחים, היו
מלאים באנשים, גם כן צועקים ורבים. ג'ון התקרב לאחת המסעדות -
"הקריקטורה של אד" קראו לה. היא הייתה נוראה, מלוכלכת, מלאה
באנשים והרעש היה מטורף. המלצרים, ראה ג'ון, התנהגו בחוסר
נימוס. הוא הכיר את המקום לפני המלחמה; אז הייתה זאת מסעדה
קטנה ויפה, שירות טוב, אוכל בסדר וכל מיני ציורים קטנים
ומצחיקים בכל מקום. ריצ'ארד אהב את המקום הזה. הוא וג'ון היו
באים לכאן לפחות פעמיים בשבוע. המלצרים כבר הכירו אותם וידעו
תמיד מה זוג החברים רוצה.
גם ביום לפני המשימה היו פה, הם התגנבו מהבסיס במיוחד כדי
להיות במסעדה וליהנות קצת. אז סיפר ריצ'ארד לג'ון, שהוא עומד
להיות אבא. אשתו של ריצ'ארד הייתה בהריון מתחיל.
באותה משימה חשב ג'ון הרבה על הבן של ריצ'ארד. המילים של
ריצ'ארד הדהדו לו בראש כשהוא נכנס לבקתה, מפחד שיהיה שם שומר
שירה באב המסכן. אבל לא נשארו שם שומרים חיים, כולם מתו
מהרימון שזרק דרך החלון. הם התפצלו לשתי קבוצות, ג'ון לבד
וריצ'ארד וג'ורג' יחדיו.
הוא עלה לבדו במעלה המדרגות והשתטח בכניסה למסדרון צר ששני
שומרים עמדו בקצהו, שניהם מביטים לצד השני.
"הייל היטלר", הוא אמר ושניהם מייד הזדקפו והרימו את ידם
הימנית, פעולה שמאד הקלה על ג'ון לירות בהם.
ג'ון יצא מהמסעדה. אנשים החלו לרוץ לעבר אותן חנויות טלוויזיה
ורדיו, עמדו למסור את שמות ההרוגים. ג'ון לא מיהר, היה לו הרבה
מאד זמן, הוא המשיך לחשוב על זיכרונותיו. נזכר איך נעמד ליד
הדלת הגדולה באמצע הקומה השניה, מחכה, כשג'ורג' נכנס למסדרון,
נושא על כתפיו את ריצ'ארד. שוב דמעות מילאו את עיניו של ג'ון
ושוב הוא דחק אותן. הם פרצו את הדלת ועמדו מול מכשיר גדול ומזר
שאותו הם היו אמורים להשמיד. הם שמעו צעקה מאחוריהם ויריות
מלווים לה, ג'ון זינק מחוץ לדרך בזריזות אך ג'ורג' לא יכול
היה, הוא היה איטי מדי כשריצ'ארד על כתפיו.
ג'ון הגיע בסופו של דבר לחנות הטלוויזיות. חלונות הראווה היו
צפופים מאד אך לא, לא הייתה בעיה להידחק ביניהם. הוא הסתכל על
השמות שרצו על המסך; היו שם כל כך הרבה, קשה היה להאמין שהיו
כל כך הרבה ובכל זאת מבין כל השמות הצליח ג'ון להבחין באחד
שהכיר. על המסך התנוסס אולי לשניה אחת השם "ג'ון רוזמן". הוא
חייך לעצמו ושב למלמל את תלונותיו על הקור, הוא לא חשב שהקור
נשאר גם אחרי המוות.