"אני אקח אותך למקום שלא רואים ממנו כוכבים", הוא אמר.
השמיים מעל למקום שעמדנו בו היו חשוכים, אולי ריקים. אבל בכל
זאת הלכתי אחריו.
הוא צעד צעדים גדולים, מהירים, ואני כל הזמן שמרתי על צעדים
איטיים יותר, להיות
מאחוריו.

לא רציתי להפריע לו. הוא היה כל כך יפה, שקט ואצילי. ואני
חשבתי לעצמי איך כל היקום הזה יכול להכיל אותו?... ואיך הייתי
בונה לו כדור ארץ קטן, נקי, שהוא יוכל רק להושיט רגל קדימה
וכבר יהיה ביבשת אחרת...

עלינו למעלה, לאיזו פסגה של גבעה. לא הרגשתי את העלייה כי כל
הזמן הזה הסתכלתי על הגב שלו. הגב, שמשך אותי אליו כאילו היה
מגנט.
כשחשבתי שהגענו, הוא הסתובב אליי בחצי גוף, עשה לי סימן עם היד
שיש עוד המשך. הלכנו ישר והייתה שם עוד עלייה, תלולה יותר.

אני זוכרת שרציתי לשאול אותו משהו. לא זוכרת מה. אבל ידעתי שזה
זמן לשקט.
פחדתי להבהיל אותו באמצע החושך. ולפעמים ידעתי, שהוא שוכח שאני
שם מאחוריו.

בסוף הוא נעצר במקום שממנו לא רואים כוכבים.
הוא פנה אליי, הניח את כף היד החמה שלו על הכתף שלי. בידו
השנייה הצביע כלפי מעלה.
"רואה?" הוא אמר אחרי זמן מה.

ואני דווקא ראיתי כוכב אחד קטן. ולרגע חשבתי שאם הוא היה נופל
הייתי אומרת לו, ובדרך למטה היינו מביעים משאלה.
אבל שתקתי, כי בשבילו זה היה המקום שממנו לא רואים כוכבים.
וברגע ההוא הגוף שלי התחיל להרגיש את העלייה. נשמתי מהר, והיו
לי פרפרים בבטן.
לא פרפרים,
עקרבים.