.עכשיו אני לבד. לבד לבד, אבל נהנה כאילו יש איתי עוד 20
אנשים. טוב, זה לא כזה אותו דבר, כי זה קצת שונה, אבל אני לבד
וטוב לי. באמת שטוב לי. כלומר, קצת משעמם. אבל אני מסוגל לחיות
קצת עם השעמום הזה. אני ממש מסתדר עם עצמי טוב. אפשר אפילו
להגיד שאני ממש אוהב את עצמי, וסבבה. יש תחושה קטנה של שעמום
אבל אני מסוגל לחיות אתו בשקט, לא לאורך זמן, אבל בינתיים
בכיף. ואני שם איזה דיסק שאני אוהב, נשכב על הגב, ונכנס לסבבה
של עצמי. לפנאן האישי שלי שאף אחד לא יכול להיכנס אליו לצערי.
ואני מרגיש גדול. כל-כך גדול, בשום מקום אחר לא תראו בנאדם
כל-כך גדול. ואני מדליק לעצמי נרגילה ומתחיל לעשן עד שזה כבר
כבד עלי לעשן ככה לבד.
ואז מגיע עוד מישהו או מישהי שמינו או מינה לא רלוונטי לכרגע.
והוא מתיישב איתי וכך נוצרת תקשורת ראשונה עם העולם שלא סובב
רק סביבי. אז הנרגילה כבר בסבבה כי היא כבר לא כל-כך כבדה עלי,
ותחושת הגדולות שהייתה קודם נקטנת, לא כי אני כבר לא מרגיש
גדול. עדיין ממש מגניב לי ואני ממש אוהב את עצמי אבל צומת הלב
שלי כבר לא על עצמי אלה על הבנאדם שאני מדבר אתו בגובה
העיניים. ואז גם השעמום הקל שלכד אותי קודם נעלם כאילו לא היה.
מחליפה אותו מין תחושת פחד כזאת בלתי מוסברת שלמרות שהיא קצת
מציקה היא מאוד סבבה ודי שווה את המאמץ. אבל יש איזושהי בעיה
בתוך כל הסיטואציה, כי היא יוצרת מין חרדת נטישה לא מציאותית
שמתישהו נותנת במפתיעה אותות מציאות כואבת בצורת משפטים כגון:
"בוא נזמין את." "בוא נלך אל." "נראה לי שאני צריך לזוז עוד
מעט" ואז אני נהיה קטן יותר. עדיין אוהב את עצמי ואת מי שיושב
מולי אבל עפים פתאום לאוויר מטר של סימני שאלה בקשר אלי, אליו
ואלינו.
ואז מגיע עוד מישהו. עוד פעם לא משנה מאיזה מין ונתייחס אליו
בלשון זכר. ואז קורה משהוא מאוד מוזר. קשה להסביר את זה אבל יש
איזושהי תחושת שחרור כזאת שמבטלת כמעט לגמרי את תחושת הפחד
שדבקה בי קודם. ואז זה נחלק לשתי מצבים: במצב הראשון הסבבה
שהייתה עולה בדרגה מסוימת ונהיה ממש ממש טוב. והנרגילה עוברת
מהר מיד ליד מה שגורם לראש של הנרגילה להחזיק קצת יותר זמן
ולראש שלי לא לכאוב בצורה קטסטרופית. כמו בסיטואציה הקודמת,
אני מאוד אוהב את עצמי אבל באותה מידה אוהב את שתי האנשים
שמולי ולכן כל צומת הלב שלי עליהם. ואני גדול, קצת פחות גדול
מהם אבל גדול. במצב השני משהו בלתי נראה יורד מהשמיים חותך לי
את הגרון ופוגע עמוק עמוק בלב. ופתאום המצב לא נראה מגניב כמו
שהיה, סתם מצב מבאס. אבל לפחות יש בי איזושהי חמלה כלפי האנשים
שמולי שגורמת לי לשמוח שטוב להם, למרות שלי לא טוב. ולפעמים
אני צריך לחקות קצת בשביל הנרגילה אבל זה איכשהו נסבל. הקטע
המבאס זה שפתאום אני נהיה בהרבה הרבה יותר קטן, קטן וחסר
משמעות, לפחות לעכשיו. והביטחון העצמי שלי מועד, מה שגורם
לאהבה העצמית שלי להיות מפוקפקת והמחשבות שלי נכנסות למין
מאבקים פנימיים שהיו אמורים להיות סגורים במצבים כאלה. פתאום,
הדברים הקטנים שלא הבנתי קודם נעשים גדולים וראויים לפקפוק.
המבט בעיניים כבר לא מגיע אלי ואני לכוד בתוך פחד אחר של "מה
אני יגיד שלא יתנפלו עליי"
ואז משום מקום מגיע עוד בנאדם. ואנחנו כבר ארבע. ושוב יש שתי
צדדים למטבע אבל אני כמובן בצד השותק. ובקבוק הקולה שעמד מולי
עד עכשיו מתחיל סוף-סוף להתרוקן כי הנרגילה מגיע פעם בהרבה זמן
ואני חייב לעשות משהו במקום. המשפטים שלי הולכים ומצטמצמים,
המבטים בעיניים לאט לאט נעלמים והדעות שלי כבר כמעט ולא נשמעות
כי למי איכפת חוץ ממני. פחד הדיבור עולה בצורה מרשימה ודרגת
האכפתיות המורגשת אצלי בבטן יורדת לאפס. ואני נהיה כל-כך קטן
שאני מרגיש שאני ממש יכול להיכנס עכשיו למזוודה כדי להטיס את
עצמי מפה. עד שמגיעים גם החמישי והשישי. ועכשיו אני ממש מרגיש
כמו צימוק, למרות שמפעם לפעם יוצא לי להרגיש טוב. מה עם
הנרגילה?  כבר אפשר לשכוח ממנה, וזה בכלל כבר לא משנה כי גם
ככה אני יותר מידי עסוק בלהקפיץ את עצמי לשירותים ובחזרה כל
חמש דקות. והתחושה כרגע היא תחושה שאם הייתם במקרה בגלגול
הקודם חרא זה היה מעלה לכם נוסטלגיה רצינית. חוץ מזה שאני גם
שם לב לסימני חלודה שמופיעים לי פתאום בכל מיני מקומות בגוף.
ואז לאט לאט אנחנו נהיים גוש עצבני של בין 10 אנשים ל 20 שלא
האכפתיות שלהם אחד מהשני היא הגורם המאחד כי אם השעמום שיש לכל
אחד מהם בחיים הפרטיים שלו. וברור שגם פה יש שתי צדדים למטבע
אבל ברור לי שאני לא מצליח למצוא את שניהם כי כל אחד מצא לו עם
מי להיות וכולם הלכו; זוגות וחבורות ואני נשארתי פה לבד. ואני
כבר לא גדול, כבר לא נכנס למזוודה, וכבר לא צימוק. אני במקרה
הטוב נקודה. והנרגילה כבר לא שווה כלום כי אני כל-כך מתעב את
עצמי וכל-כך מבואס מכל העסק והכל חרא. ואני כל-כך מחקה כבר
שהיום ייגמר למרות שאני יודע שאני בחיים לא יזכה לחיבוק האוהב
הזה מהאנשים שהייתי איתם בהתחלה כי כנראה שגם הם, כמוני, לא
כל-כך אוהבים את הייצור המוזר הזה שאני קורא לו "עצמי". ואז
מגיע יום חדש, ואחרי שאני מתעורר אני מגיע למסקנה המצערת שאף
אחד לא יכול לאהוב אותי כמו שאני אוהב את עצמי. למרות שכמובן
יש שתי צדדים למטבע כי. עכשיו אני לבד.