השתיקה


מאיה נולדה ביום גשם באמצע ינואר.
תינוקת יפה עם עיניים כחולות, שפתיים ורודות ואף קטן קטן.
מאותו יום בו הגיחה לעולם, עד אותו יום בו הייתה מאושרת, לא
הצליחה להבין מה לא בסדר איתה.
היא הייתה ילדה יפה. ילדה חכמה. עם ראש על הכתפיים. הגדולים
מאוד אהבו אותה וצפו לה עתיד מוצלח.
תמיד רצתה כ"כ חבר אמיתי, שיהיה אפילו אחד ויחיד- אבל שיהיה.
תמיד קיוותה לאהבה, קצרה שתהיה- אבל שתהיה.
תמיד חשבה על אושר- שרק יקרה.


בגן היא הייתה הילדה הכי חכמה. הראתה לכל שאר הילדים איך
קושרים את השרוכים של הנעליים, איך מסדרים את המגדל קוביות
בדרך ישרה כדי שלא יפול, איך כותבים את השם עם גיר על הלוח...
ממש בלי שגיאות כתיב!
אבל ילדים, כמו ילדים, חייכו, שיחקו איתה בהפסקות האוכל- אבל
כשהייתה מתקשרת אליהם אחרי הצהריים כדי שיפגשו לשחק, תמיד היו
לכל אחד ואחד מהם תירוצים.
מאיה לא הבינה איך יכול להיות שהילדים בגן לא רוצים להיות
חברים שלה? אפילו לדני השמן יש חברים! והוא אפילו טיפש! אז דני
טיפש וגם שמן, אבל היא שהיא כ"כ חכמה וההורים תמיד מחייכים
אליה ותמיד אומרים לילדים להזמין אותה למסיבות יומולדת- כ"כ
לבד??

ביום בו הקפיצו אותה ישר לכיתה א', היא שמחה. סוף סוף היא תוכל
לרכוש חברים אמיתיים. "ילדים בוגרים" היא חזרה ואמרה לעצמה.
ביום הראשון לכיתה א' היא נכנסה לחדר הכיתה, עם חזה מנופח
וחיוך מרוח מאוזן לאוזן.
היא התיישבה ליד ילד עם משקפיים והמשיכה לחייך.
כנראה הילד עם המשקפיים לא אהב את זה שהיא מסתכלת עליו
ומחייכת, והוא פשוט עבר לשבת במקום אחר.
"טוב לא נורא" היא אמרה לעצמה "בטח הוא פגש חבר אחר".
אז או שהיא חייכה יותר מדי, או שלכל אחד מהילדים היו חברים
אחרים- כך או כך, היא נשארה לשבת לבד.
כך או כך- כשעלו לכיתה ב' היא נשארה עם חיוך, בלי חברים.

והיא תמיד רצתה כ"כ חבר אמיתי, שיהיה אפילו אחד ויחיד- אבל
שיהיה.
תמיד קיוותה לאהבה, קצרה שתהיה- אבל שתהיה.
תמיד חשבה על אושר- רק שיקרה.

אז לא משנה שהקפיצו אותה כיתה, כי במבחני איי קיו היא קיבלה
ציון מטורף
וזה גם לא כ"כ משנה שהיא השתתפה בכל החוגים האפשריים
לבד היא נשארה.
ושתקה.
והייתה בטוחה שזה הולך להיות כך לנצח. מן "כתוב" מלמעלה. אז
היא לא ניסתה להתחבר לאף אחד, ולא ניסתה להתקרב, ואפילו החיוך
ירד מהפרצוף.
סתם מאיה, עם עיניים כחולות שפתיים ורודות ואף קטן קטן, מאיה
שנולדה ביום גשום בינואר.

כשעלתה לתיכון, המזל כבר האיר לה יותר פנים.
היו לה כמה חברות, שהיו דווקא מהמקובלות של השכבה, החברות
שיוצאות למסיבות, שיוצאות עם בנים, שמנסות סיגריה פעם ראשונה
בשירותים של הבנות ומרססות אח"כ עם דאורדורנט כדי שהשרת לא
יריח וילך לספר למורות.
זה לא היה "אושר" וגם לא "אהבה", אבל היא הרגישה שייכת לקבוצה
מסויימת של אנשים.
אז היא חייכה קצת. לפחות פעם בשבוע.
בגלל שהיא הייתה שתקנית וילדה טובה, תמיד ידעו לטפס עליה. תמיד
היא הייתה השעיר לעזאזל של החבורה אבל היא שתקה. כי עדיף לשתוק
מאשר להיות לבד.
וכמובן, שביום בהיר אחד מנהיגת הבנות תפסה עליה טרמפ והאשימה
אותה בזה שהיא "עשתה עיניים לחבר שלה" ואיך היא מסוגלת ואיזה
שר

ה היא. אז כל הבנות עשו עליה חרם. ברחבי כל העיר היו
רשומים על הקירות "מאיה הנותנת" "מאיה הזונה", במסדרונות היו
צוחקים עליה, והיא- שוב נותרה לבד. בלי חברים, בלי אהבה, בלי
אושר. הפעם, גם בלי תקווה.

כשהתגייסה לצבא, חטפו אותה ישר לתפקיד מאוד בכיר באחד מגדודי
הנח"ל.
שם היא הכירה את שי המ"מ שישב באותו הזמן עם הפלוגה שלו באחד
מאחזויות הנח"ל באיזור עזה.
היא כ"כ אהבה  אותו שהיא התמסרה לו לחלוטין.
היא הייתה סוגרת שבתות על ימין ועל שמאל, כשחזרה הבייתה הייתה
מעבירה את כל הזמן בטלפונים איתו ורק מחכה ליום ראשו בשביל
לחזור לבסיס.
היא הייתה מאוהבת בפעם הראשונה בחייה. ולא בגלל החיוך ולא בגלל
העצב, בגלל שהוא אהב אותה בשל מי שהיא.
יום אחד בזמן שהיא ישבה בח"מל מאזינה לקשר בזמן ששי ירד לאחד
המבצעים בגדה, היא שמעה שנתקבל דיווח על פצועים וחללים.
"סנונית לראשית שומע"
"שומע"
"יש לי כמה פרחים פה בשטח, מבקש סיוע במיידי"
והיא שלחה סיוע. והגיעה להלוויה, ובכתה כ"כ עד שיצאה נשמתה.

אז היו לה חברים
והייתה לה אהבה קצרה.
ולא היה לה אושר.

במשך שנתיים ישבה והתאבלה על האושר היחידי במצאה בחיים שלה
ונלקח ממנה. היא הייתה בטוחה שהגורל שלה כתוב בשמיים, שמישהו
שם למעלה החליט שהיא נועדה לחיים של סבל וחיים של כאב. היא
בכלל לא שמה לב כמה יפה היא, כמה חכמה היא, כמה אנשים רוצים
להתקרב, אבל היא זאת שהרחיקה אותם ממנה.
היא הייתה כ"כ קרה כלפיי העולם, כל כך נרגזת, תמיד הסתובבה עם
מבט של כעס בעיניים, שאנשים לא רצו להיות חברים של מישהי שכ"כ
שונאת את כולם. ואפשר להאשים אותם?

השנים רצו, ואת רוב הזמן היא העבירה מול המסך. בין אם זה היה
מסך הטלוויזיה, מסך המחשב או מסך התנור, מסך תמיד היה שם.
עם אמא שלה היא בקושי דיברה, שלא לדבר על חברים שגם ככה לא
היו.
והיא שתקה
ושתקה
ושתקה
ושתקה
ושתקה
ושתקה
ושתקה
ושתקה
ושתקה
ושתקה

ושתקה.
עד שהכדור בראש באמת השתיק אותה. לנצח.

כשהיא עלתה לשמים, כמובן שהגיעה לגן עדן.
ביום הראשון שלה, בשערי העדן, ישר ביקשה לראות את ההלוויה שלה.

כמו שחשבה, לא היו שם הרבה אנשים, אבל היא שמחה לפחות לראות את
אמא, שבכתה המון.
כשנכנסה לעדן עצמו היא הכירה את גיא, שהכיר לה את תומר ושני
ומתן ואלביס.
היו לה חברים! והם היו רצים ברחבי העדן, רצים, נופלים, צוחקים,
הם היו מדברים על הכל, משתפים חוויות מהתקופה שהם היו בחיים,
היא הרגישה יפה, רצויה, נאהב.
ובפעם הראשונה בחייה (או מותה) היא הרגישה ב-א-מ-ת מאושרת.