היא עומדת מולי - כמו בכל שעה - כל יום כמעט. בהתחלה הייתה
תקופה שהייתי מקשיב לה, לפני הרבה שנים. אבל כבר הרבה זמן שהיא
מדברת, כאילו לעצמה, על כל מיני דברים. בדר"כ היא גם חוזרת על
כל מיני דברים שהיא כבר אמרה כאילו במטרה שאני יבין אותם
ולפעמים אני באמת מבין אותם, אבל גגם כשאני מבין אותם אני לא
מראה את זה. אולי בשביל להראות לה שהיא באמת באמת לא מעניינת
אותי, ואולי כי פשוט בתוך כל חוסר ההבנה הזה זה מאוד מבלבל
כשמבינים. אני רואה אותה כמעט כל יום, כמה שעות ביום. לפעמים
אנחנו לוקחים חופשות אבל זה לא תמיד עוזר. כמעט כל שעה היא
מחליפה תסרוקת ומחליפה בגדים, כנראה כדי להיראות יותר יפה, אבל
בעיני היא תמיד נראית יותר ויותר מכוערת. אני כל הזמן חושב איך
להשתחרר מהקשר הזה איתה אבל תמיד נופל בגלל ההשלכות והחסרונות
שיש לניתוק הקשר הזה, למרות זאת אני בטוח שיום יבוא והגורל
ינתק את הקשר בנינו, אפשר להגיד שאני אפילו יודע. ואני עדיין
פוחד מניתוק הקשר הזה. אולי כי אני מודע להשלכות, או אולי כי
אני יודע שאחריו יגיע עוד קשר, דומה, שגם ממנו אני ירצה ולא
אוכל להתנתק.
ככה אני יושב מולה, והיא עומדת מולי, שעות על גבי שעות ומסבירה
לי כל מיני דברים שוליים על החיים, לפעמים היא גם מעמידה אותי
במבחנים כדי לראות אם עדיין איכפת לי ממנה והרבה פעמים היא
רואה שלא. אבל יש לנו גם תקופות טובות יותר שבהם אני נזכר
בהשלכות ומוכן לעשות הכל כדי שהיא תחשוב שאני עדיין מקשיב לה,
לכל מילה שהיא אומרת, ממש כמו בימים ההם. קשה לי לזכור איך
בדיוק נכנסתי לקשר המבאס הזה אבל אני יודע שכשנכנסתי אליו
הייתי בדרגת נחיתות מולה מתחילת הקשר. אני לא מנסה להבין איך
נכנסתי אליו כי אני יודע שזה היה בלתי נמנע.
היא עדיין ניצבת מולי - כמעט כל יום - כמה שעות ביום, מדברת על
דברים שוליים בתקווה שאני יקשיב לה. באמונה שהניצוץ שהיה לנו
בתחילת הדרך יחזור אלינו מתישהו. אבל אני כבר יודע שזה לא
לנצח, ואפילו על עצמי אני מתפלא כשאני לא שמח שזה עוד מעט
נגמר. אולי בגלל שכבר התרגלתי לקשר המעיק שגורם לי להרגיש
ריקנות מבפנים ובחוץ לתת לה להרגיש שאני מקשיב לה, לכל השטויות
שהיא מוציאה מהפה שלה ואולי בגלל כל הדברים מסביב, וכל הסבל
הזה, כל הגיהינום הנוראי הזה כדי שאחרי 12 שנים הסבל יפסק ואני
אולי אקבל איזה נייר עם כל מיני מספרים.