יכול להיות שהכל היה נראה אחרת אם רק הייתי יודע לומר לא.
מאז שאני זוכר את עצמי יש לי בעיה עם הקטע הזה, תמיד חייב
להיות נחמד לכולם, לעזור... איך לא ראיתי שזה מה שידפוק אותי
בסוף.
אני זוכר את עצמי בתור ילד קטן... תמיד רץ ממקום למקום מחפש
איפה להושיט יד לאנשים, לפעמים כבר היו מתעצבנים עליי "תפסיק
להיות כזה כוסית!" חברים שלי היו צוחקים "כזה נשמה טובה שבא
להקיא..."
אף פעם לא הפסקתי עם זה. תמיד האמנתי שאם אתה נותן לאחרים
אלוהים משלם לך, ועוד איך משלם.
באותו בקר הייתי אמור לצאת הביתה, זה היה יום רביעי אבל עשיתי
שבת אז פירגנו לי ברבעו`ש... המפקד אמר שבגלל שאני תמיד מחליף
את כולם בתורנות ובשמירות אז מגיע לי איזה חצי יום חופש סתם
בשביל הכיף... "לך תפתיע את חברה שלך" הוא אמר... ואני בלב שלי
השבור רציתי להגיד לו ששום יום חופש לא יעזור לי... היא לא
אוהבת אותי יותר.
ארזתי את הכביסה וחשבתי לעצמי... שאם הכל יסתדר איתה אני מבטיח
להיות בן אדם יותר טוב אבל מצד שני זה שאני כ"כ טוב זה מה שדפק
ת' עניינים- תמיד היא אמרה שאפשר לדרוך עליי כי אני אף פעם לא
עומד על שלי... לך תסביר לה שמאז שראיתי אותה אני כולי
מאושר... ואם היא אוהבת לשלוט עליי וזה עושה לה טוב אז אני
אהיה שטיח, רק שתחייך...
אז יצאתי לש.ג להגיד שלום לכולם ואחרי שנייה כבר מצאתי את עצמי
עולה לעמדה, החייל החדש הרגיש לא טוב... ראיתי אותו עומד בצד,
מזיע... אמר שיש לו הרגשה רעה... ריח של סכנה באוויר... ישר
שלחתי אותו לנוח... חפיף ימי חופש זה לא חשוב כמו לעזור לחבר
חדש לא...?
אחרי רבע שעה הכל נראה אחרת... אני יושב פה ומספר לכם את זה כי
לעולם לא אשכח את המבט הזה שהיה לה בעיניים... כבר שנה וכמה
חודשים אני מתאמץ להבעיר את הניצוץ הזה בעיניים של חברה שלי-
הוא לא נדלק...
שנייה לפני שהיא התפוצצה לי במחסום יכולתי לראות שבעיניה דולקת
אהבה, תשוקה, תאווה שאין לה גבולות... הרגשה שיכולה לבנות אותך
או להרוג אותך.
אותי היא הרגה.
עכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב... בשניות הראשונות אתה לא ממש
מבין מה קורה, אני חושב שירד לי האסימון רק כשהתחלתי לראות
אנשים שלא ראיתי ממזמן כי הם... מתו.
זה התחיל עם ג`ק הכלב שהיה לי בכיתה ד`... בהתחלה לא זיהיתי
אותו אבל אח"כ סבתא נילי רצה בעקבותיו ואז הבנתי הכל...
בהתחלה הייתי קצת עצוב כי התגעגעתי אליה כ"כ וגם לאימא שלי
שבטח בישלה כ"כ הרבה וחיכתה לי שאחזור...אבל ככל שהזמן עבר
למדתי לאהוב את המקום... חוץ מזה שלא הייתי לבד... באו איתי
עוד שלושה חבר`ה מהיחידה.
יום אח"כ עשו לי מסיבה גדולה... היה הרבה אוכל ושתייה חריפה,
חברים שלי התלהבו ורקדנו בטירוף אבל בכל פעם שמישהו הנמיך את
המוסיקה יכולתי לשמוע את הבכי והצרחות... איזה מישהו שם הסביר
לי שהאקוסטיקה בין שני העולמות לא משהו בכלל ושאי אפשר לישון
בשקט כי שומעים הכל, אבל לי זה לא הפריע כי זאת הפעם הראשונה
שהבנתי שהם בוכים... בגללי.
היא עמדה שם...ככ יפה. רציתי לשאול אותה איך היא מרגישה
עכשיו... רציתי לבכות ולצעוק כי ככ רציתי להיות איתה , לנחם
אותה, לנגב את הדמעות...
בהתחלה הייתי ממש עצוב , אחרי כמה חודשים הגיע עוד חבר שלמד
איתי בתיכון, לאט לאט אנחנו ממש מתגבשים פה... חברים מהיחידה,
מהלימודים. הייתי רוצה שכולם יהיו פה איתי... אבל כשאני מבין
מה זה אומר אני מעדיף להיות לבד.
בשיחה שהייתה לי עם הבוס (ככה הוא אוהב שקוראים לו) הוא אמר
שתמיד הוא לוקח ת`טובים, ואת הטובים מידי. הוא אמר שככה עדיף
לכולם כי אנשים רגילים לא מעריכים אנשים כמוני ושזה סתם יוצר
עצלנות אצל בני אדם... הסברתי לו שלא היה אכפת לי לעזור,
שאהבתי להיות כזה... שזה נתן לי סיפוק... הוא רק חייך אליי
חיוך כזה של אבא וליטף לי את הראש...
כשיצאתי מהמשרד שלו החלטתי שמעכשיו אני אפסיק להיות כזה טוב
ואולי ככה יחליטו להחזיר אותי הביתה... הסיכוי נמוך אבל שווה
לנסות...
נתחיל מזה שאני אגיד לכם שגם כשאתם חושבים על משהו עמוק בלב...
אני שומע.
אז תפסקו להגיד
שהייתי סתם פראייר...