היה חשוך.
אני הייתי טרוד בערפל הסמיך הזה שהיה ואנחנו באמצע מאי, עד
שאורי הפנה את תשומת לבי לכמות הבדלים מסביבי. בחיי, אני מעשן
הרבה, חשבתי וקמתי לעשות קפה. "ותזכור לבשל אותו שלוש פעמים."
העיר לי. אמרתי בסדר וזרקתי את הכף החשמלית לכוס.
"איזה יער יפה, אה שלומי?" שאל אורי והניח את ראשו על שורש עץ
ואת כוסו על הבטן. "שלושה עצים זה לא יער, אורי... תראה איזה
כרס יש לי." נדהמתי לגלות את התלולית שצמחה עליי. "זה בגלל
הזנחה עצמית, שתדע לך." אמר. "כן," עצרתי לשלוק מהקפה,"זו מכת
מדינה עכשיו, אי אפשר להלחם בזה."
רעש שבקע מהשיחים הפתיע אותנו ושנינו קפצנו מהמקום אך עוד יותר
הופתענו כשראינו מה הולך שם. "בבקשה תגיד לי שגם אתה רואה
אותו," ביקשתי מאורי, שגם לא נראה אז כל כך במיטב שפיותו.
זיגי מלמד היה עורך-דין, שחוץ משם שמסגיר אופי של למלם, היה לו
הכל. "עד שהסכמתי לקחת על עצמי תיק מסוכן..." סיפר לנו זיגי
כשהזמנו אותו לקפה, כולו רועד בחליפה המלוכלכת שלו. מסתבר
שהתיק שהוא לקח היה להרשיע בבית-משפט את נטשה גרין באשמת תכנון
לרצח, שידול לרצח, רצח, נקרופיליה, קבורה לא דתית, התערטלות
במקום ציבורי חשוך, עשיית צרכים במקום ציבורי חשוך והשלכת
פסולת. הוא זכה בתיק ומאז הוא בוכה. "היא שלחה רוצח-שכיר
שיהרוג אותי..." הוא מרר. "די גבר, יהיה בסדר. קח שאכטה." תמיד
אהבתי את היכולת של אורי להרגיע בנאדם.
לפתע נשמע רעש נוסף מכיוון השיחים. "זה... זזזההה... זה הוא!"
זיגי התחרפן וניסה להתחבא בתוך התיק של העזרה ראשונה תוך שהוא
ממשיך למלמל "זה הוא... זה הוא..."
משה הגיח ונגלה לפנינו. "מה העניינים, גבר?" קפצנו עליו בשמחה
רגעית, "מה א-תה עושה פה?" שאלתי את הגבר.
"התקשרתי לנפתלי ו..." דעתו הוסחה, "שלומי, אפשר שאכטה?"
"קח. נו, ו...מה היה?"
משה מלא את ריאותיו הבריאות בערפל סמיך, לקח כמה שניות והוציא
ודפק חיוך דבילי כזה, כאילו הוא משתין בבריכה. "נו!" אורי בעט
בו כמו שהוא עושה למכונת הקפה בקמפוס כשהחלב לא בא לו. "מההה?"
תמהה משה מה אנחנו רוצים ממנו. אורי בעט בו עוד פעם וכנראה
שהפעם זה עבד. "אהה, כן," נזכר, "נו ואז התקשרתי לנפתלי והוא
אמר לי שהוא בדרך לפה. נו, ואז אמרתי סבבה וקבענו שנפגש כאן."

"אז איפה נפתלי?" "לא יודע, בטח בדרך איפשהו. תיכף יגיע."
התיישבנו. "היי זיגי!" בעטתי אותו החוצה, "צא, צא החוצה. הסכנה
עברה."
עבר קצת זמן וזיגי היה כבר כמעט משוכנע שמשה לא רוצח שכיר. עצם
העובדה שהוא שכיר הפחידה אותו קצת, למרות שעבד בדואר. הכנו עוד
קפה ושתינו מהקוניאק שמשה הביא.
"משה, שכחת לנקות את החדר!" נשמע לפתע קול מאחורינו.
הסתובבנו. זיגי מהר מאוד פיתח זיעה קרה.
"אמא? מה את עושה פה?!" כולנו הופתענו לראות את אמא של משה
פתאום, באמצע השום מקום. "הבטחת שתנקה היום את החדר," אמרה אמא
שלו ונופפה מארוך באוויר. "אמא, אני מבקש, לא עכשיו. אנחנו
באמצע סיפור אם לא שמת לב." "באממממת?" התפלאה לשמוע והעבירה
יד בשיער. "אמא, נו!" הוא צעק על אמא שלו, "תצאי כבר
מהפריים!"
היא נעלבה והלכה. ראיתי שהיא מתחבאת מאחורי אחד העצים המרוחקים
שעל הסט.
"משה, אמא שלך עדיין שם," אורי גיחך. "כן, אני יודע," אמר משה
בהתנצלות מסוימת, "מה אני יכול לעשות..."
רעש מהשיחים החזיר אותנו למציאות, כל אחד מאיפה שהוא לא היה.
אנחנו כבר התרגלנו לזה ולא טרחנו לקום. אפילו זיגי נשאר מרוח
על המזרון, מחייך כמו עורך-דין. "מממייי שששאאאםםם?" אורי הרים
צעקה לאוויר, "אלוהים, זה אתה?" גיחך.
"no fear, נפתלי אאאההה... בקרחת יער... באמצע הלילה ו...
שלו-מי! מה גבר?"
זה היה נפתלי, טיפוס המוני ורעשן אבל עדיין על הכיפאק.
"ומי זה?" שאל והצביע על זיגי. "זה זיגמונט, הוא העורך-דין הכי
עני ומסכן שפגשת בחיים שלך," אורי אמר והתחיל לצחוק עד שכאבה
לו הבטן, "ואתה תבין כי פגשת הרבה כאלה, הא. חחח..." נפתלי
חייך ופנה אל זיגי, "באמת, אתה עורך דין?" זיגי הנהן בפרצוף
מסכן ובחש בבוץ שבכוס. "כן, הוא בורח עכשיו. מנסים להרוג
אותו," אמרתי.
הראש של נפתלי התרוצץ בין כל משתתפי הסצנה תוך שהוא מתנדנד על
הבול עץ שהתיישב עליו. "מישהו רוצה להרוג אותך, זיגי?" שאל
נפתלי ועבר לשבת קרוב יותר. "כן," אמר זיגי במושפלות ראש, "יש
אחרי רוצח-שכיר." זיגי הוציא את ארנקו מהכיס ודמעות כמעט וזלגו
לו מהעיניים כשבהה בתמונה של הג'קוזי שלו, שלבטח לא ישוב
להתרחץ בו. "טוב," נפתלי הניח את ידו על כתפו של זיגי וטפך
עליה, "בחרת לך אחלה מקום להתחבא בו, בין כל הפושטקים האלה."
"למי אתה קורא פושטק, יא ג'מוס." אורי נעלב והתחיל לבשל סבב
נוסף של קפה. שאכטות רצו וכולם היו בסדר.
"אתה יודע," פנה נפתלי אל זיגי באחד מפרצי הצחוקים, "היא צדקה
בקשר אליך חחח... חחח... וואלה צדקה. חחח..." "מי צדקה?
חחחייי... חחחייי..." שאל זיגי. "נטשה. אתה באמת מעאפן חחח...
חחח... חחח..." בום! זיגי נשמט למטה וכל המזרון נצבע באדום.
נפתלי החזיר את האקדח לחלק האחורי של המכנסיים ולגם מהקפה. אני
ואורי היינו עסוקים במשחק שח. אמא של משה קפצה בצרחות בין
העצים כי השפריץ עליה קצת דם, עד שנפתלי שלף חזרה את האקדח ליד
וירה גם בה.
"סוף סוף קצת שקט," התרווח נפתלי לאחור, "אני אומר לכם, שחקני
המשנה האלה..." כן, כן, שחקני המשנה האלה..." מלמלתי והורדתי
לאורי את הטורה. משה היה קצת עצוב.