דוד ודנה חברים כבר שלוש שנים, או לפחות ככה הם קוראים לעצמם;
"חברים". כשדוד פגש את דנה הוא היה בדיוק לפני גיוס, ודנה, קצת
פחות. הם הכירו באיזה מסיבה לגילאי 18 פלוס ודנה הצליחה להיכנס
עם חברותיה כי הייתה כוסית. זאת הייתה מסיבת הפתעה לחברה שלה
ודנה שנאה מסיבות הפתעה אבל באה כי הרגישה חייבת. דוד היה יוצא
כמעט כל יום למסיבה בלי קשר לכל-מיני שטויות שקשורות במילה
הפתעה, היו לו חבר'ה מכל מיני מקומות וכל הזמן הוא מצא מישהו
אחר לצאת איתו. דנה היא החברה הראשונה של דוד, אבל דוד לא
הראשון של דנה, בעצם אולי כן הראשון הרציני, או בעצם לא רציני,
כי הכינוי "חברים" נוצר אצלם כמו אצל הרבה אנשים - מפחד.
בתיכון איפה שדנה למדה היו שמונה כיתות בשכבה. זה היה אחד מבתי
הספר הטובים בעיר ודנה למדה שם קשה, קשה מידי. התיכון היה מלא
בשנאה בין התלמידים, לא שנאה שנראית לעין אלה שנאה כמו שיש
ברוב התיכונים היום; אף אחד לא אהב ללמוד שם. למרות זאת, דנה
קיבלה שם מקום של כבוד, בין קבוצה אוהבת של אנשים, אבל היא אף
פעם לא ידעה להעריך את זה. לספרנית של בית-ספר הייתה חתולה בשם
מיש-מיש שהייתה רובצת בספריה כל היום וכל הלילה. כולם אהבו את
מיש-מיש; בהפסקות היו ממש עומדים בתור כדי ללטף אותה והיא, כמו
כל חתולה שרגילה לקבל מספיק אהבה, פשוט שכבה לה שם ונתנה לכולם
ללטף אותה. הייתה לה פרווה מדהימה, כזאת שאפשר לראות שמישהו
מטפח אותה, לא כזאת של איזה חתולת רחוב. והיו לה עיניים
מהממות, כמו לכל חתולה. כל מי שהיה עומד בתור הארוך למכונת
צילום לא היה עומד בפיתוי ושולח יד ללטף אותה. היא הייתה כל-כך
נעימה. ממש כמו היומנים והתיקים הפרוותיים שיש תמיד לבנות שאי
אפשר להוריד מהם את הידיים.
דוד היה מאוהב בדנה! ממש ממש מאוהב! היא הייתה האהבה הראשונה
שלו והיה ממש אפשר לראות בעיניים שלו עד כמה הוא מאושר להיות
איתה ועד כמה הוא מוכן לעשות הכל בשבילה. דנה לא אהבה את דוד.
זאת אומרת, אולי היא כן אהבה אותו, בעצם כמעט בטוח, כי כשהיה
שואל אותה היא הייתה אומרת לו שברור שכן, אבל כל הזמן הזה שהם
היו חברים היא גרמה לו להרגיש שלא איכפת לה ממנו. דוד היה
הדומיננטי בקשר, יותר מידי דומיננטי. כי זה גרם לדנה לשבת
בחיבוק ידיים ולקבל את מלוא האהבה של דוד - בחינם! זאת אומרת,
אין כזה דבר בחינם כי היא בכל זאת הייתה צריכה להיות שם
ולחייך. זה בדר"כ מה שקורה לכוסיות בימינו - הם פשוט צריכות
להיות שם ולחייך ואז הם מקבלות הכל. דוד לא אהב את דנה סתם כי
הייתה כוסית. זאת אומרת, בהתחלה כן, אבל עם הזמן הוא ממש ממש
התאהב בה. פעם הם היו במסיבה של כל-מיני חבר'ה של דנה ודוד לא
הכיר שם כמעט אף אחד. דנה, שהכירה שם את כולם נעלמה לו
מהעיניים חמש דקות אחרי שהגיעו, והוא כל הלילה ישב וחיכה לה
במכונית. כשהיא הגיעה סוף-סוף הוא נתן לה איזה מבט עצוב כזה של
"חיקיתי לך כל הלילה איפה לעזאזל היית?" והיא ישר התנפלה עליו
על זה שהוא חיכה לה כל הלילה ולמה הוא לא הלך פשוט הביתה כי
היא גם ככה לא צריכה הסעה הביתה ואמרה שיכלה לקחת מונית או
לנסוע עם מישהו מהמסיבה. מיש-מיש, החתולה של הספרנית מבי"ס של
דנה, זאת שתמיד שוכבת שם ולא עושה כלום כשכולם באים ללטף אותה
התנפלה יום אחד על אחד התלמידים והתחילה לשרוט אותו בפנים.
באותו זמן לא היה בספריה כמעט אף אחד ולכן אף אחד לא בא לעזרת
התלמיד. ברגע שמיש-מיש החליטה שהספיק לה לשרוט אותו היא הלכה
הצידה לשכב במקום אחר. הילד קיבל את זה די בקלות; הוא לא עשה
כלום - רק לא בא לבי"ס איזה שבוע כי פחד שיצחקו עליו בגלל כל
השריטות על הפנים. כשחושבים על זה, גם דוד קיבל את היחס של דנה
די בקלות, לפחות מבחוץ, כי בפנים אני בטוח שבאותו ערב, באותם
שעות שישב במכונית וחיכה גדלו לו בבטן מין יצורים ירוקים כאלה
שלאט לאט התחילו לאכול לו את מה שיש שם בפנים וכשדנה התחילה
לצעוק הם פתאום התרבו באופן מפתיעה.
ברוב הפעמים כשדוד ודנה היו נפגשים זה היה בבית של דנה, כי היא
לא אוהבת לנהוג, או לפחות ככה היא אמרה לדוד, ולכן תמיד ביקשה
שהוא יבוא אליה. גם מיש-מיש רק הייתה שוכבת שם בספרייה ומחכה
שהתלמידים יבואו אליה. טוב, בעצם אי אפשר לבוא למיש-מיש בטענות
כי סה"כ הספרייה הייתה הבית שלה והיא הסכימה לארח שם את כל
התלמידים בלי הרבה תלונות. היא אפילו לפעמים נתנה להם להיות שם
בלי שהיא עצמה הייתה שם להשגיח על המקום. כשכל התלמידים שאלו
את הספרנית איפה מיש-מיש היא ענתה שכנראה יצאה לטיול. כשלדוד
נמאס מהקשר המעיק הזה עם דנה הוא פנה לעצתה של ידידתו הטובה
שלי, שהכירה אותו עוד מימי בית-הספר היסודי. שלי שנאה את דנה
מהרגע שנכנסה לחיים הטובים של דוד, היא ידעה שמשהו רע עומד
לקרות בגללה אבל שמחה בשביל דוד שסוף-סוף יש לו חברה. עצתה של
שלי הייתה לטוס לחו"ל לאיזה חודשיים, לנקות את הראש ולא לראות
יותר את דנה אחרי שהוא חוזר לארץ. היא אף הסכימה להצטרף לטיול
ודוד נענה להצעה בחיוב.
4 שעות לפני הטיסה דוד מתקשר לדנה כדי לסיים את הקשר אחת
ולתמיד ולהודיע לה שהוא אוטוטו טס. כשדנה עונה לטלפון ומזהה את
קולו של דוד היא אומרת לו שיש אצלה חברות ושהיא תדבר איתו יותר
מאוחר כי הם בדיוק יוצאות למין ביקור מחזורי כזה בבי"ס. אחרי
שניתקה דוד נזכר שסיום שנת הלימודים היה בדיוק לפני חמישה ימים
ושאין לה שם כל-כך את מי לבקר. הוא העלה מין חיוך שטני כזה על
הפנים ואמר לעצמו שלא יתקשר יותר.
דוד ושלי כרגע בשדה התעופה. כשדנה מגיעה לבי"ס היא מגלה שאין
שם אף אחד. רק דבר אחד היא חייבת לעשות לפני שהיא חוזרת הביתה:
היא נכנסת לספרייה. המקום שומם לגמרי. הולכת לאט לאט. בשקט,
שקט של מקום שאסור להיכנס אליו ואתה נכנס ומנסה לא להזיז שום
דבר כי כל דבר שתזיז ישמיע רעש מחריש אוזניים. לפתע נשמעת יללה
של חתול ומיש-מיש עולה על השולחן, נותנת לדנה מבט עצוב כזה
שמבקש אהבה. מבט של "תצילי אותי; כולם עזבו אותי ואת היחידה
שנשארת". מבט של רחמים, בערך כמו של דוד אחרי אותו לילה שבו
חיכה שעות במכונית כדי שדנה תבוא. דנה מלטפת אותה, את מיש-מיש.
ולא כמו תמיד - היא ממש מתענגת על דנה. מיש-מיש כבר לא שוכבת
פשוט ונותנת לדנה ללטף אותה. היא מנסה ללטף את דנה בחזרה.
מורחת את הפרווה המדהימה שלה על היד של דנה, מלקקת אותה,
מיללת, מנסה לדבר איתה, מנסה להסביר לה עד כמה עצוב לה ועד כמה
היא זקוקה לה, לליטוף הנעים שלה רגע לפני שהיא גם הולכת, כמו
כל התלמידים שגמרו ללמוד. דנה עוזבת את מיש-מיש. מיש-מיש
מסתכלת עליה במבט של "אני הבנתי כבר מה לא היה בסדר איתי,
עכשיו תורך". רואה אותה מתרחקת. לפני רגע הם היו נשמה אחת,
מלטפות אחת את השניה, מבינות את השגוי, קולטות את הטעות,
מעקלות את הכאב. הם כבר שנים היו אותו יצור, אותו בעל-חיים,
אותו בנאדם. החבר הבא של דנה יהיה אחד האנשים המאושרים. או
שלא.