זה היה היום הכי מפחיד בחיים שלי,                            
        שבוע שלם תרגלנו כניסה לבית ושהגענו, הוא לא היה
בבית, זה היה ברור שמשהו ישתבש.
שכחו אותי בכניסה לכפר.                                      
             
שתי הכיתות נעלמו בלי ששמתי לב, מתישהו נעצרתי וניסתי להוריד
דגל של החמאס מאיזה עמוד ומשם המשכתי בתנועה מאד מבצעית, לבד.

כשהבנתי, דבר ראשון שעלה לי בראש זה לעצור, קודם לעצור ואז
לחשוב.    
עמדתי שם כמו אנדרטה מבלי לדעת מה לעשות, רק ידעתי שאני צריכה
לעשות ומהר.                                                
             חשבתי מהר - הכי טוב מהר, לא איבדתי את עצמי, לא
משכתי זמן,  כמו שהאידיוט ששכח אותי שם אמר לפני שיצאנו:
מהירות המחשבה כמהירות הקליע.        
אישה שמנה שיצאה מהכפר הבחינה בי, הסתובבה  והתחילה לרוץ
לכיוון הכפר, רצתי אחריה והיא הלכה ונהייתה יותר שמנה, היא
לבשה מליון שכבות,                                          
                     סובבתי אותה אליי והכנסתי לה את הסכין
בדיוק בתוך הלב.          
היא נפלה.                                                  
               הורדתי לה את השמלה ונעלמתי מאחורי סוללת
עפר.

זרקתי את האפוד, הורדתי את המדים, לבשתי את השמלה,
הוצאתי רעלה מנוילנת מהתא של חוסמי העורקים ושמתי אותה על
הפרצוף שלי,
באותן שניות כל הכפר הספיק להגיע, לקלל ולצעוק "מוות ליהודים".


השמלה שלבשתי השפריצה דם.
צצתי מאחורי הסוללה, רצתי אל תוך ההמון עם הנשק והתחלתי לבכות
ולצעוק "מוות ליהודים" בערבית ובכלל כל מה שאמרתי  וצעקתי שם
היה בערבית, הם פשוט לא מבינים שפה אחרת.                    

רצתי אל השמנה ששכבה שם, חיבקתי אותה, בכיתי, קיללתי והתפללתי
לאללה שיציל את אמא שלי.                                    
              כל הכפר התחיל לנחם אותי לירות באוויר ולצעוק
"מוות" הם צעקו וצעקו ואני לא הבנתי כלום, אז המשכתי לבכות -
הכי טוב לבכות.
כשאישה נוספת התיישבה ליידי ופרצה בבכי הורס, קמתי והתחלתי
לירות באוויר ולצעוק את כל המשפטים שאני מכירה בערבית: "אני
אוהבת את פלסטין, מוות ליהודים, עצור והזדהה ..."            
                פתאום שמעתי רכב מתקרב ואת כל הכפר צועק
"חיילים מניאקים, חיילים רוצחים".
פתאום הרגשתי איך זה להגיד משהו ואיך כולם מיד עושים אותו,
"להרוג את כל החיילים" צעקתי ותוך שניות כולם התחילו לירות
ולזרוק בקבוקי תבערה על הכיתה שלי, הם התכווצו אל מול הסופה
הממוגנת ולא הפסיקו לירות.              

יריתי בהם, אחד אחרי השני, אף אחד לא שם לב, פתאום נפל אחד
ועוד אחד ואני רצתי מהר לחבק עם בכי היסטרי וצרחות בלי
פרופורציה "אבא שלי, הם הרגו את אבא, רוצחים", יריתי בעוד שמנה
וצעקתי "סבתא שלי, סבתא קומי, תהרגו אותם...".                
                           

"1 א" זיהה את הקול שלי וביקש מהכיתה לנסות לא להרוג אותי, הוא
סימן לי עם הידיים "תחילת תנועה" ואני נתתי נשיקה לסבתא
והתחלתי לרוץ לכיוון הסופה כמו מתאבדת, יורה על הדלתות של
הסופה וצועקת  "מוות ליהודים".
נכנסתי לסופה, הדלתות נסגרו מהמהירות ונעלמנו תוך שניות.      
     

כשעצרנו היה שקט מוחלט, הורדתי את הרעלה,
"1 א"  שאל אם אני בסדר,
הסתכלתי על הדם שעל השמלה שלי ואמרתי                    
"ככה זה ברומא,                                              
                    או שאתה רומאי או שאתה מת,              
                   
עדיף להיות רומאי".