הייתי באמצע חיפוש נואש של ביסלי-במבה-אפרופו כשראיתי אותו
עומד מול מקרר הגלידות. גבוה יותר משזכרתי לבוש ברשלנות בג'ינס
וחולצת שרוולים קצרים בצבע שחור. עמדתי במשך דקה ארוכה ופשוט
בהיתי בו, תוהה האם יש מצב שאני חולמת. כנראה שלבהות באנשים
שלא ממש מצפים לפגוש באמצע סופרמרקט גדול זו לא דרך טובה
להתחמק מהם או משיחה איתם שכן הוא ראה אותי עומדת כמו מפגרת
באמצע הסופר הגדול שבו כל הלקוחות תמיד בתנועה, תמיד קונים
משהו, ופשוט בוהה בו כאילו היה חלום רחוק שנשכח בזכרוני. האמת
שהוא לא היה רחוק מזה. גיא אליניב הידיד הכי טוב שלי בשנות
היסודי. מאז שעברתי לת"א לפני 8 שנים לא ראיתי אותו ועכשיו...
איזו דרך עגומה להיפגש! "אני מכיר אותך, נכון?" הוא פנה אליי
בעודי בוהה בו ובקושי רב מהנהנת שכן. הוא הביט בי לרגע, כאילו
בחן אותי ומיד נפקחו עיניו "אני יודע מי את" הוא אמר "את הדס,
גרנו באותו בניין בחולון" הוא אמר נרעש מהפגישה הבלתי צפויה,
אני מצידי עדיין הייתי בהלם מוחלט עוד יותר מקודם. הוא זוכר
אותי. אלוהים, הוא זוכר אותי! "כן, נכון, מה אתה עושה פה?"
איזו שאלה מפגרת יצאה לי ללא שליטה "קניות" הוא השיב והצביע
לעבר העגלה החצי מלאה שלו "כן, גם אני" מלמלתי. "את פה לבד?"
הוא שאל "לא, עם ההורים, ואתה?" הוספתי שאלה לתשובה כדי שהוא
לא יברח. לא יודעת למה, אבל איזשהו חשק משונה להמשיך לשוחח
איתו עלה ושלט בי. "עם אימא שלי ואחי גד" הוא השיב. "מה שלומם?
הם בסדר?" שאלתי בנימוס וקיוויתי לא להישמע רשמית מדי "כן,
כולם בסדר, ברוך השם. ואצלכם? שמעתי מה קרה לאבא שלך, איך
הוא?" הוא שאל בנימוס ולא נשמע מרוחק, להפך הוא נשמע מתעניין
"כן, בסדר. המכונית נהרסה לגמרי, אבל הוא בסדר" השבתי לו
וידעתי בדיוק מאין הוא שמע על התאונה שעבר אבא שלי לפני
שבועיים. ההורים שלי פגשו את אימא שלו בביה"ח. איזה עולם קטן,
אה? "אני שמח לשמוע" הוא אמר. "מה אתה עושה פה?" שאלתי שוב. מה
קורה לך? צרח איזשהו קול בתוכי. ממתי את שואלת שאלות מטומטמות
ועוד חוזרת עליהן? "אני מתכוונת פה בת"א. נמאס לכם מהסופר
בחולון?" הוספתי מהר כדי לא להישמע יותר מדי מפגרת "זה לא
שנמאס פשוט השמועה אומרת שפה יותר זול מאשר בחולון" הוא אמר.
הלוואי והיית כמוהו רגועה ונינוחה. הלוואי! צעק הקול שבתוכי.
"אז מה איתך? בגרויות? עניינים?" הוא שאל כשאני שתקתי. היה לי
הרבה יותר טוב עם ההסדר הלא כתוב הזה שהוא שואל ואני עונה
מכיוון שעדיין הייתי לחוצה ולא ממש יכולתי ליצור שיחה ולהוביל
אותה לאנשהו. "אתה יודע. יש בגרויות במתמטיקה ואנגלית וזהו
חופש" אמרתי ונשמעתי קצת יותר כמו עצמי "גם אצלי זה ככה.
מתמטיקה אנגלית וחופש" הוא אמר. "אתה ניגש למועד ב'?" שאלתי
והקול שמח שסוף סוף שאלתי שאלה נורמלית "כן, מה אכפת לי? גם
ככה מחשיבים את הציון הגבוה" הוא השיב בחיוך המקסים שלו שחשף
את גומת החן הקטנה והיחידה, גומת החן שבילדותי כל כך רציתי
שתהיה גם לי. "איך הלך לך?" הוא שאל "באנגלית טוב ובמתמטיקה
גרוע. הייתי לחוצה" אמרתי וחשבתי לעצמי לחוצה כמו עכשיו "עניתי
רק על שאלה אחת כך שאין לי ברירה, אלא לגשת למועד ב'" הוספתי.
"כמה יחידות את? הוא שאל "5 באנגלית ו-4 במתמטיקה" חשבתי
והרגשתי פחות לחוצה. לפחות לא נשמעת חנונית מדי ולא טיפשה מדי,
אמר הקול שבתוכי שעדיין לא הצלחתי להשתיק. הוא צחק "באמת? אם
אני זוכר נכון היית גרועה באנגלית ומעולה במתמטיקה. מה קרה?"
הוא שאל. היה לו זיכרון מדויק. ביסודי באמת הייתי גרועה
באנגלית עד כדי כך שבקושי ידעתי לכתוב את השם שלי. חוצמזה, למה
הוא זוכר את זה? ממתי הוא זוכר אותי? "הגלגל התהפך כנראה. זה
בזכות המורה שלי  לאנגלית שגרמה לי לאהוב אנגלית ולהצליח בזה,
ובקשר למתמטיקה אני עדיין טובה בזה פשוט נלחצתי לא יודעת למה.
הגעתי לבגרות כשאני יודעת את החומר היטב וכשראיתי את הבחינה
נהיה לי בלאק אאוט. אח"כ חזרתי הביתה, התקלחתי, אכלתי ופתרתי
את כל הבחינה בלי בעיה. גם זה שאני ב-4 יח"ל לא אומר כלום. אני
שם כי לא הסתדרתי עם המורה של 5 יח"ל כי הוא היה מתקדם יותר
מדי מהר בחומר ולא התעכב להסביר לי דברים" הגנתי על עצמי "בכלל
רוב הכיתה שלנו נשרה מ-5 יח"ל בגללו. אנחנו כיתה של 5 יח"ל
בפוטנציה. כאלו שטובים במתמטיקה, אבל ישלימו אחרי צבא" הוספתי.
הרגשתי בנוח לדבר על הנושא הזה "אצלי זה בדיוק ההפך. 5
במתמטיקה ו-4 באנגלית, אבל גם זה רק בגלל המורה ששנאה אותי
והורידה אותי ל-4" הוא אמר בכנות. "אני יכולה להבין אותה" נפלט
לי בטעות והקול שתוכי צעק עליי: טיפשה, מטומטמת, הרסת הכל!
גרוסמן פעם תיאר את המצב הזה באחד הספרים שלו כשאתה משחק
בסולמות וחבלים, מגיע למספר 99 ומשם אתה נופל ל-13, ואיזה 13!
"מה אמרת?" הוא התפלא ואני שתקתי, חיפשתי מהר מה לומר "לא
ידעתי שככה את זוכרת אותי" הוא אמר ולא ידעתי אם הוא אומר את
זה ברוח טובה או כי הוא באמת נעלב, "התכוונתי ש... אתה... שאתה
די בלתי נסבל בכיתה. אני זוכרת שפטפטת בשיעורים ולא הקשבת",
גיגמתי ולא הייתי בטוחה אם יצאתי מזה "אה...כן, נכון. היא באמת
העירה לי על פטפוט יתר, אבל אני אשם שהיא משעממת?" הוא אמר
ואני צחקתי. הרגשת הקלה נחתה עליי. יופי, אמרתי לקול, אתה רואה
שיצאתי מזה?! "יש לך תוכניות לחופש?" שאלתי, "כן, אני נוסע
לאילת עם חברים לפני הגיוס" הוא השיב. "מתי אתה מתגייס?" שאלתי
"בתחילת אוגוסט לחיל הנדסה" הוא ענה. "וואו! כל הכבוד. אני
מתגייסת באוקטובר, עדיין לא ידוע לאן", נידבתי מידע מעצמי
כאילו שזה מעניין אותו. "שיהיה בהצלחה" הוא אמר "תודה, גם לך"
אמרתי לו גם. הוא חייך והתכוון ללכת. לרגע הייתי בטוחה שהוא
יחזור למקרר הגלידות וישאיר אותי עומדת באמצע הרחבה כשמאחורי
המקרר של השניצל, אבל אחרי שלושה צעדים שהוא עשה לכיוון מקרר
הגלידות הוא הסתובב שוב אליי "זה דווקא מוזר שלא נפגשנו עד
עכשיו. אני בא לת"א די הרבה, בעיקר בימי שישי" הוא אמר. מה זה
אומר? שאלתי את הקול שבתוכי. זה אומר שהוא קיווה לפגוש אותי
ובגלל זה הוא בא לת"א? לא, אין מצב. השיב הקול, את סתם חולמת.
"מה אתה אומר" לא מצאתי משהו טוב יותר לומר ופלטתי קללה נוספת
לעצמי. "אתה בא עם חברים?" מה קורה לי היום? "כן, מן הסתם" הוא
אמר וצחק "אני מגיע בעיקר לפאבים" הוא הוסיף. אני שונאת פאבים.
שונאת את ריח העשן הנישא שם ואת הבחורים השיכורים שמנסים
להתחיל איתך. "גם אני" מלמלתי כי בניגוד  אליי החברות שלי אהבו
פאבים וגררו אותי לשם. "אתה עדיין בקשר עם כולם מהיסודי?"
שאלתי "כן, אנחנו עדיין לומדים ביחד. לפחות רובנו. אני עדיין
חבר טוב של לירון, שניר, שיר, נטלי ושני" הוא השיב "באמת?
תמסור ד"ש לכולם" אמרתי בהתרגשות לשמע השמות שלא שמעתי כבר 8
שנים. "הם ישמחו לשמוע שפגשתי אותך. למה לא באת לבקר?" הוא
שאל. למה לא באתי לבקר? בוא נראה, כי פחדתי שלא יזכרו אותי,
פחדתי שאני אלחץ ואדבר שטויות כמו שאני עושה ממש ברגע זה "לא
יצא לי, מצטערת" אמרתי לבסוף. פחדנית, הקניט אותי הקול ההוא
שבתוכי. "לא זכרתי אותך ככה" הוא אמר. מה זה לעזאזל אומר? "איך
זכרת אותי?" שאלתי בקושי "נמוכה יותר ועם עיניים קטנות יותר"
הוא צחק. למה ציפיתי? הרי הייתי בת 10 כשעזבתי את השכונה. "איך
את זכרת אותי?" הוא שאל את השאלה שהכי פחדתי ממנה. מה אני
אמורה להגיד, אה? איך לעזאזל אני יוצאת מזה בכבוד?! "אני מבין
מהשתיקה שלך שאין לך זיכרונות טובים ממני" הוא אמר. בדיוק מה
שהיה חסר לי עכשיו, שהוא יתחיל לשחק אותה פרשן לעניינים שלי.
"לא, זה לא העניין. פשוט..." גמגמתי "זה בסדר, אני מבין אותך.
לא הייתי מציאה גדולה בגיל 10" הוא אמר. "האמת? לא ממש. אני
זוכרת שתמיד הבגדים שלך היו רטובים כי תמיד לעסת אותם" אמרתי,
לא יודעת מאיפה האומץ לדבר ככה, בחופשיות, בקלילות ובלי לעשות
חשבון לאף אחד. "דווקא קיוויתי שאת זה לא תזכרי" הוא אמר וניסה
לא להראות כל כך נבוך. אני חושבת שדי הייתי מרוצה לראותו ככה.
הוא הבחור הראשון שהצלחתי להביך, ממש הישג גדול מצידי. "תשמח
לדעת שהשתנית, לפחות במראה" אמרתי. ממתי אני מוציאה כאלו
מחמאות? "לטובה לפחות?" הוא החזיר לי והיה זה תורי להיות
מובכת. ככה זה, סנט בי הקול ההוא, כשאת מביכה מישהו הוא יביך
אותך בחזרה. לא עניתי. פחדתי לענות ובמקום זה הנהנתי בראשי
שכן. "גם את השתנית לטובה במראה" הוא המשיך להביך אותי. פעם
ראשונה שמישהו אמר לי משהו כזה. מעולם לא נחשבתי לבחורה הכי
יפה בשכבה ואם מישהו אמר לי שאני יפה זה בד"כ היה בפאב או
במועדון אחרי שהוא שתה כמות נכבדת של בירה שלא הייתה מביישת
שום אזרח אירי הגון. "יש לך חבר?" הוא שאל ואני מיד עניתי שלא.
נשמעתי נואשת, אני יודעת, אבל מה יכולתי לעשות? לשקר? אני לא
יודעת לשקר. ברגע שאני משקרת אני מתחילה להילחץ עוד יותר,
להזיע ולהסתכל לכל מיני כיוונים כמו איזו פוזלת. אם הייתי
משקרת הוא מיד היה מבחין בכך. "ולך?" שאלתי "כן, יש לי חברה
כבר חצי שנה וקוראים לה טל. את אולי זוכרת אותה. טל מרון
מהכיתה המקבילה" הוא אמר. כן, זכרתי אותה, את טל מרון
הג'ינג'ית שנולדה באמריקה להורים אמריקאים עשירים. אוח, כמה
ששנאתי אותה וכמה שפיללתי להיות כמוה. "אני זוכרת" מלמלתי.
משפטים הגונים עם נושא, נשוא, מושא ואולי אפילו קצת תיאורים לא
הצלחתי להוציא מהפה. "גיא, איפה אתה? כמה זמן לוקח להביא
גלידה, יא מעופף?! בוא כבר, אנחנו בקופה" הופיע גד אחיו ואמר
לו בלי להתייחס אליי. באותו רגע כל כך שמחתי על בואו של גד,
שהיה המלאך הגואל שלי. "אני צריך ללכת" הוא אמר "אבל אפשר את
הטלפון שלך? הייתי רוצה להמשיך לדבר איתך, את יודעת, להעלות
זיכרונות. אולי אפילו נוכל להיפגש איזה שישי בערב כולם" הוא
ביקש "בטח, בכיף. אתה רושם? 0545-180445" אמרתי והוא תקתק את
המס' מהר בפלאפון שלו. "להתראות, היה נחמד לפגוש אותך" הוא אמר
והלך. נעלם בין כל האנשים ומותיר אותי עומדת במרכז ותוהה למה
לעזאזל נתתי לו מספר מזויף? אה כן, כי את מטומטמת שמפחדת לפגוש
אנשים מהעבר, צרח הקול ההוא שבתוכי. נכון, אני ביישנית, מה
לעשות? כזו שחושבת שאת העבר יש להשאיר בעבר. אבל מי אמר שזה
טוב? אה, מי? צרח הקול.