הלילה שוב נדדה לי השינה, כיביתי את האור, התכסיתי, הנחתי את
הראש על הכר וחיכיתי לה שתבוא, אבל היא לא באה גם הלילה.
תמיד היה לי קצת קשה להירדם אבל בזמן האחרון היא נדדה לעיתים
יותר תכופות. וכך הייתי מבלה את לילותיי בציפייה ערנית שהשינה
תבוא אלי, ורק שעות אל תוך הלילה היא הייתה נזכרת בי ומגיעה
לגאול אותי.
חברים אמרו לי ללכת לראות רופא, שזה לא בריא כל חוסר השינה
הזה. אמא אמרה שאולי אני מוטרד ולכן אני לא מצליח להירדם. אבל
אני ידעתי את שזה לא זה, לא הייתי חולה ולא היה דבר שהטריד
אותי, למעשה אני הייתי בסדר גמור זאת הייתה היא, השינה, היא
פשוט לא באה.
אז החלטתי לראות לאן היא נודדת, כיביתי את האורות, נכנסתי
למיטה והתרכזתי מאוד, ואז הרגשתי אותה מתקרבת כמעט יורדת עלי
ובאותה מהירות הרגשתי בה נודדת, מתחמקת ממני, נעלמת לי דרך
הדלת. הלילה לא הסכמתי לוותר וזינקתי אחריה דרך הדלת במורד
המדרגות ואל הרחוב, לא הצלחתי לראותה, אלא רק את קצה צלליתה
וכך עקבתי אחריה דרך רחובות ובין חצרות וגנים שומר על מרחק
קבוע ממנה, מהשינה שלי, לא מוכן לוותר לה, לא מוכן לאבד אותה.
עברו איזה עשרים דקות של מרדף ואני התחלתי לפקפק בעצמי, רודף
באמצע הלילה אחרי צלליתה של השינה שלי חמוש רק בפיג'מה ובטירוף
הרגעי שאחז בי. כשעמדתי ממש על סף שבירה וחשבתי לוותר ראיתי
אותה נכנסת לאיזה מרתף בקצה הרחוב. רצתי אחריה ורציתי לזנק אל
תוך המרתף אבל נתקעתי באיגור שחסם את דלת הכניסה "כן?" שאל
אותי איגור במבטא כבד ויכולתי לשמוע בקולו שהוא מתלבט האם
לשבור לי את האף עכשיו או לחכות להסבר שלי ואז לשבור לי את
האף. איגור היה רוסי ענק שצורתו יותר דמתה להר מאשר לצורת בן
אנוש, הוא עלה לישראל לפני חמש שנים בערך ולא מתוך ציונות
גדולה, איגור לא היה בכלל יהודי עד כמה שיידע, הוא פשוט שמע
שיש כאן מלחמה ומאז פירוק ברית המועצות לא היה הרבה כסף בצבא
האדום אז הוא החליט לחפש סכסוך אחר ומצא את עצמו כאן. ורק כאן
גילה שלצה"ל בכלל לא מוכנים לגייס אותו כי הוא מבוגר מידי ולא
יהודי מידי ושאין לו איך או בשביל מה לחזור ושבכלל נורא חם כאן
כל הזמן, אז יצא שהוא נישאר כאן ואחרי כמה זמן הוא גם מצא
עבודה בשביל איזה מועדון חברים מאמא רוסיה, ולמרות שהייתה לו
הרגשה שהם עושים קצת יותר מרק לשחק כל לילה מאחורי חמישה
מנעולים על דלת ברזל כבדה, זה לא ממש עניין, הוא היה נכנס
פנימה רק כדי להשתמש בשירותים שהיו תמיד מאוד נקיים ובפנים הוא
היה פוגש לפעמים את אולגה, שעבדה שם כמלצרית, או ככה לפחות הוא
רצה לחשוב, ולפעמים בלילות איטיים היא הייתה יוצאת לשבת אתו
קצת בחוץ וכשהיא הייתה מחייכת הוא היה שמח.
ועכשיו אני ניסיתי לעבור אותו, "כן?" הוא שאל אותי שוב במבטא
הכבד שלו אבל עכשיו התחלפה נימת קולו למידה מסוימת של רחמים
כלפי האיש המוזר עם הפיג'מה שניצב מולו. "אני חייב להיכנס
השי.., אני חייב להיכנס!" צעקתי, איגור לא אהב שצעקו עליו
בעיקר לא משפטים מוזרים מאנשים מוזרים וממש לפני שהוא שבר לי
את האף היא יצא החוצה.
כנראה כל ההמולה בחוץ משכה את תשומת ליבה והיא הבינה שזה אני,
היא ליטפה בעדינות את ידו של איגור, שדמתה יותר לבול עץ מאשר
ליד, ואמרה לו "זה בסדר איגור, אני אקח אותו." זה היה ניראה
טבעי מאוד לאיגור שהבחורה היפה שהייתה באה בכל לילה בשמלת נשף
שחורה ויחפה והבחור המוזר עם הפיג'מה קשורים, כל סיר והמכסה
שלו חשב לעצמו, וניזכר באולגה, ונתן לי ללכת.
התחלנו ללכת במעלה הרחוב חזרה לכיוון אזור הבית שלי "אז את
השינה שלי?" שאלתי "כן." היא חייכה חיוך אירוני קטן "נעים
מאוד." הסתכלתי עלי, אני ישן כבר 22 שנה ומעולם לא פגשתי את
השינה, והרגשתי קצת לא נעים, היא הייתה נורא יפה גבוהה ורזה עם
שער שחור שחור, ועור בהיר מאוד קצת זוהר כמו הירח, עיניה בהקו
כמו שני כוכבים והיא לבשה שמלת נשף שחורה. פתאום הצטערתי על כל
הלילות שהבחורה היפיפייה הזאת באה למיטה שלי ואני פשוט נרדמתי
בלי לשים אליה לב, וחשבתי שאולי בגלל זה לא באות אלי למיטה
יותר בחורות יפות ואז הצטערתי אפילו קצת יותר. "אבל למה את
נודדת לי" שאלתי, השינה שלי נאנחה והציעה שניכנס לפאב הסמוך
והיא תסביר לי הכל. התיישבנו על הבר, השינה שלי הזמינה חצי
ג'ינס, אני הסתפקתי בקפה, והיא סיפרה לי איך התמכרה להימורים
ואיך בהתחלה הייתה עוזבת אותי רק אחרי שנרדמתי ובגלל זה היו לי
חלומות מוזרים כי לא היה מי שישמור עלי, אבל לאט לאט זה נעשה
יותר ויותר חמור עד שהיא התחילה לנדוד כמעט כל לילה. היא אפילו
בכתה קצת והדמעות שלה היו כמו כוכבים נופלים, ,הרגעתי אותה
ואמרתי לה שזה בסדר ושאני סולח לה ושאנחנו נתגבר על זה ביחד
ואז היא חייכה קצת וגמרה את הבירה שלה בלגימה ארוכה אחת,
שילמתי על שנינו וחזרנו לבית שלי, נכנסתי למיטה ונרדמתי מיד.
למחרת בלילה הרגשתי טוב, ידעתי שהלילה אני אשן טוב בפעם
הראשונה מזה הרבה זמן, כיביתי את האור ונכנסתי למיטה וחיכיתי,
ואז חיכיתי עוד קצת, ואפילו חיכיתי הרבה הרבה אבל גם הלילה
השינה שלי נדדה. שכבתי במיטה בעיניים פקוחות והתחלתי לספור
ז'יטון אחד, שני ז'יטונים, שלושה...