כשהוא קרב אליה, שערו הארוך נופל על כתפיו, ליבה החסיר פעימה.
היה לו קסם, שפשוט אי אפשר היה לעמוד בו. היא נזכרה אז בפעם
הראשונה שראתה אותו: נמוך יותר, שיער קצר יותר ועדיין מקסים
באופן בלתי יתואר. היה אז חורף, גשם שוטף, ושערו הרטוב הוסיף
לפניו מן גוון שקט, שונה מן האור שזרח ממנו בדרך כלל. אם רק
היה לה את האומץ, חשבה בתוכה. אבל בעצם, אולי זה לא היה הזמן
הנכון. לא הרגע. אולי...
המחשבות השתתקו שהוא חיבק אותה. ליבה פעם בעוצמה, והיא קיוותה
שהוא אינו מרגיש בכך. "התגעגעתי אלייך", הוא אמר.

קשה לתאר במילים את הדרך שבה הלב ממריא, צבע החיים משתנה,
והנשימה מתקשה. היא ניסתה למצוא מילים, אך מוחה התרוקן לפתע.
היא חייכה בקושי, והוא חייך בחזרה, והרים מבטו.
היא הסתובבה, וראתה אותה. הוא עקף אותה והתקרב אליה. מהרגע שבו
נישק אותה, היא אינה זוכרת הרבה מלבד סערה איומה שאיימה להטביע
אותה. חרטות ישנות הציפו אותה... למה זה היה חייב לקרות כך?
דמעה בודדת נפלה לאיטה... כאב... ואהבה.