זה לא שאני מתעצל לחפש עבודה חדשה, פשוט מה זה סבבה לי בעבודה
שלי עכשיו. לא שאני עושה משהו, זה סתם איזה קיוסק באמצע שומקום
ולפעמים מה זה משעמם פה כי אין אף אחד, אבל סוף-סוף אני יכול
לקרוא עיתון כל בוקר, לא שזה כזה מעניין אותי, זה גם די משעמם,
אבל יכל להיות יותר גרוע. פעם בשבוע בא לפה איזה אחד מניאק
שמזיין לי את השכל וגונב מפה דברים, תמיד בא לי להחטיף לו
ולעצור אותו אבל זה לא כל-כך מעניין אותי כי גם ככה אני לא
משלם על הדברים שהוא גונב - זה לא שאני פחדן או משהו.
אז למה סבבה לי בעבודה? האמת שזה בגלל הכוסיות שעוברות פה
לפעמים, זה ממש עושה לי את היום כשהן עוברות פה. חבר שלי אומר
לי תמיד 'שבכל עבודה אחרת יש הרבה יותר כוסיות וגם שאני אף פעם
לא מתחיל איתן אז מה זה שווה?' אבל מה הוא מבין בכלל? הוא סתם
בא לבאס אותי וגם מה זה קשור? זה לא שאין לי אומץ להתחיל איתן
פשוט כולם אומרים שמי שיפה היא בדר"כ גם מאוד טיפשה. למרות
שחכמה זה לא תכונה שכזאת מעניינת אותי אבל מה חברים שלי יגידו
אם חברה שלי תהיה טיפשה? זה לא שכזה איכפת לי מהדעה שלהם אבל
בטח אחרי שהם יגידו לי את זה  מלא פעמים אז אני יתחיל להאמין
בזה ואז אני יעזוב אותה - ממש כמו רפלקס ולא בגלל שאני יחשוב
ככה באמת. גם הבוס שלי סבבה לגמרי: תמיד אחרי שהוא צועק עלי על
כל מיני שטויות שאני עושה הוא נותן לי איזה כפה חברותית כזאת
ואומר לי שבטח בגלגול הקודם הייתי ממש גאון ובגלל זה מענישים
אותי בגלגול הנוכחי. תמיד כשאני חוזר הביתה אני מתיישב לראות
כל מיני דברים מעניינים בטלוויזיה: חדשות וכל מיני חידונים
חכמים שאני אף פעם לא מסוגל לענות לא בגלל שאני אידיוט - סתם
כי אני עייף. תמיד אני גם נרדם באמצה, לא בגלל שזה משעמם אותי,
זה דווקא מאוד מעניין; בעיקר הקטע של חדשות הכלכלה - הבוס שלי
אומר שזה החלק הכי מעניין אבל אחרי עשר שעות עבודה איך אפשר לא
לישון?
גם הבית שלי נראה ממש נורא, הוא גם תמיד מסריח לאלה. אבל מאיפה
אני יוציא כסף למנקה?  וגם למה שאני ינקה? גם ככה אף אחד חוץ
ממני לא נכנס לבית כי כולם יודעים שהוא מסריח אז אני תמיד הולך
לבתים של אחרים. פעם, לפני שזה היה ככה הייתי מאוד אוהב שכולם
באו אלי, זה גם חסך לי את הנסיעות, אבל עכשיו יותר טוב לי כי
גם ככה הבית שלי מסריח. לפעמים אני גם מתעורר באמצה הלילה כי
אני חייב לצאת החוצה לשאוף אוויר, אבל זה לא כזה משנה כי מי
בכלל צריך לישון?
הרבה פעמים אני מרגיש כאילו אני סוטר את עצמי אבל זה לא נכון;
זה פשוט שאני קצת מוזר, ואני אוהב להיות מוזר, או שבעצם לא
כל-כך אוהב. פשוט קשה לי להחליט לפעמים ובגלל זה כולם חושבים
שאני מוזר, אבל זה לא נכון.
אז גם בגלל זה נדפקתי;  גם תעודת בגרות אין לי - אם הייתי רוצה
הייתה לי אבל אני לא ממש רוצה. כלומר, זה היה מאוד עוזר לי,
אבל רק מלראות אנשים לומדים בשביל השטות הזאת אני מתבאס.
ובשביל מה? בשביל עבודה "יעני" קצת יותר טובה משלי וטיפה יותר
כסף בשביל שיהיה להם מנקה שאני בכלל לא צריך כי הרי אני בכלל
לא מאמין באיכות חיים. זאת אומרת - ברור שהיה לי  הרבה יותר
טוב אם הייתה לי מכונית, בית קצת יותר גדול, אוכל יותר טעים
ופחות שעות עבודה אבל בשביל כל הדברים האלה  צריך להשקיע יותר
מידי מאמצים ואין אף-פעם 100% הצלחה. וזה לא שאני לא מאמין
בעצמי, פשוט הרבה יותר טוב לי ככה בלי להתאמץ יותר מידי.
אז אם אין לי חיים טובים זה רק בגלל שאני בחרתי בזה. למרות שזה
בכלל לא נכון כי אין כזה דבר חיים טובים ובכל דבר צריך להיות
חסרונות. אז בעצם יש לי חיים מושלמים כי אני לא צריך לדאוג
שיקרה לי משהו נוראי כי כבר יש לי בחיים מספיק חסרונות. שלמה,
העורך-דין שעובד במשרד מול הקיוסק שלי תמיד מספר לי על איך הוא
בטוח שאישתו בוגדת בוא ואומר לי שלא כדי לי להתחתן בחיים ואז
אני נזכר בכוסיות שעוברות פה ושכמה טוב שאני לא מתחיל איתן
ושהרבה יותר טוב לי ככה. ואז הוא מתחיל לזיין לי את השכל על כל
מיני פרויקטים מעניינים שיש לו בעבודה, ולפעמים אני פשוט לא
יכול להקשיב כי אני כל-כך לא מבין על מה הוא מדבר ואז אני שמח
שאני לא עורך-דין כי בטח מה זה היה משעמם לי כי גם ככה אני לא
מבין כלום. אחריו תמיד באה גם דינה ומתחילה לרדת עלי על זה
שאני כבר חמש שנים בעבודה הזאת ותמיד ממש בא לי להחזיר לה אבל
אני נעצר כי בשביל מה לי לרדת לרמה שלה. זה לא שאני מפחד ממנה,
פשוט נראה לי שממש רע לה בחיים אז היא מחליטה להוציא הכל עלי
אז מי אני שיפריע לה?
היום פיטרו אותי מהקיוסק בגלל שלא הגעתי בזמן, או יותר נכון
הגעתי חמש שעות מאוחר. אבל זה בכלל לא אשמתי; פשוט בלילה היה
לי חלום ממש מפחיד: אני נמצא בתוך ביוב מלא בחרא, כל-כך מלא
בחרא שאני ממש טובע בו וקשה לי מאוד להרים את הראש מעל כל החרא
ואני כל הזמן נסחף ומנסה לא לטבוע. למעלה בתקרה יש חוטים שאני
יכול להיאחז בהם אבל הם נקראים כמה שניות אחרי שאני מצליח
לתפוש אותם ואני נופל חזרה לתוך החרא. ואני כל הזמן מנסה
ונופל, מנסה ונופל. ולמרות שאני מרגיש ממש רע עם המצב אני
באותו זמן מרגיש מאוד שמח. באיזשהו שלב אני מחליט להפסיק לנסות
לתפוש בחבלים ואני פשוט טובע בכל החרא. כשהתעוררתי רצתי להתקלח
ויצאתי לעבודה. באוטובוס חשבתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו עם
החיים שלי וממש הייתה לי מוטיבציה ללמוד ולמצוא עבודה חדשה.
כשהגעתי לעבודה הבוס שליי חיכה לי עם צ'ק משכורת ואמר לי שאני
מפוטר. אני כבר לא חושב שאני צריך לעשות משהו עם החיים
המסריחים האלה כי ממש סבבה לי ככה בלי לעשות כלום.

אני לא שקרן! אני אפילו שונא שקרנים. וזה לא שאני משקר לך,
פשוט לפני שאני משקר לך אני משקר לעצמי ואז אחרי שאני באמת
באמת מאמין בזה זה מגיע אליך...