את הארוחה הטובה ביותר בחיי אכלתי בפירנצה, בירת מחוז טוסקנה
באיטליה.
עכשיו כשאני נזכר בה בלוטות הרוק שלי מתחילות לעבוד. הן עובדות
על ריק לצערי, כי במקרר יש לי רק מלפפון ירוק  שזקנקן לבן דק
ומעופש החל צומח לאורכו וקשיותו איננה כבימים עברו. שאריות של
גבינה לבנה עם ריח חמוץ גם אינן יכולות לספק את תאוותי לאותה
ארוחת מלכים איטלקית ולכן לא נותר לי אלא להיזכר בסעודה ההיא
בתקווה שתנחם מעט את קיבתי המקרקרת עד אשר יגיע השליח של
הפיצה.
זה היה בחודש ספטמבר. נסעתי עם מספר חברים לטיול באירופה
והגענו לעיר פירנצה. הסתובבנו בעיר העתיקה, ודימינו את החיים
בימי הביניים. בעודנו מסתובבים על הגשר הישן ונהנים משפע
החנויות שמסביב החליטו השמים האירופים להזכיר לנו התיירים
מישראל כי הרכות שלהם טומנת גם את האפשרות לגשם בשלהי הקיץ.

אני חשבתי כי הגשם רק תורם לאווירה אך מיכל האיצה בנו למצוא
מחסה באחת המסעדות שהיו פזורות בסביבה וכך מצאנו עצמנו - אני
מיכל דני וליאת ישובים במסעדה איטלקית ביתית מסביב לשולחן עץ
עם תפריט באיטלקית ומלצר מעונב חמור סבר. אחרי דין ודברים עם
המלצר החלטנו לבחור בארוחה קלאסית שתכיל בשר, צ'יפס ועוגת
תותים לקינוח. לצערי על היין נאלצנו לוותר מפאת התקציב הדל.

כשהגיע הצ'יפס ביקש חיים באיטלקית מגומגמת קטשופ. את המבט שנתן
בו המלצר לא אשכח בקלות.
חושבני שאילולי הגיבה מיכל, שכבר הכירה את התרבות האירופית
ושנאתם לסממני התרבות האמריקאית, בצעקות "סוורי נוו קטשופ",
היה אותו מלצר מעיף את חיים מהמסעדה. כאשר טעמתי את פיסת
הצ'יפס הראשונה, הבנתי את התנהגותו של המלצר. להוסיף למעדן
שכזה קטשופ יהיה מעשה שדומה להוספת מקצב של תופי רקע לקונצ'רטו
של פסנתר של מוצרט בטענה כי אין מספיק דגש על הקצב. או הדבקת
"סמיילי" על ציור המונה ליזה מתוך טענה שרק כך אפשר להבין שהיא
אכן מחייכת. ודאי המלצר חשב אותנו לברברים שרוצים לבצע חילול
קודש ביצירת פאר. לא. אינני מגזים. שכחו לרגע את כל אשר אתם
מכירים על צ'יפס. שחררו את זיכרונכם מאותם מקלות זוועה יבשים
וחסרי טעם המוגשים לכם במקדונלד'ס, ואל תחשבו על אותם גושים
שמנוניים המוגשים במסעדות הערביות.

הצ'יפס שהוגש באותה מסעדה שיקף בתוכו את כל העדנה, הרגישות
ותשומת הלב לפרטים הקטנים שפיתח המטבח האיטלקי מזה עשרות
בשנים. זה התחיל בקליפה מעט מחוספסת שהיו מפוזרים עליה גושי
מלח גס בריכוז מתאים אשר גרמו ללשון חשק להקיף אותה מכל כיוון
כאלו היה זה יצור חדש אשר ביקש בדיקה יסודית. אחרי הלשון באו
השיניים, תחילה בלחיצה עדינה שגרמה לקליפה להראות גמישות קלה
ובעקבותיה לחיצה בעלת עוצמה גוברת שגרמה לשבר פריך במעטפת זו,
שטעם דק ועדין של גבינת פרמזן היה משולב בה עם חריפות קלה של
פלפל שחור. מעטפת הצ'יפס לא הייתה נגועה באף טיפה אחת של שמן.
מתחת למעטפת  נגלה בשר ענוג של תפו"א שרכותו כרכות החמאה וטעמו
עשיר ומלא. וזה היה רק הצ'יפס.

בעודנו עסוקים בזלילת המעדן תפוחי האדמה זה הופיע שוב המלצר
ובידו מגש עץ ועליו נתחי סטייק מבהילים. הנגיסה הראשונה שלי
מגוש הבשר העסיסי הורוד והמדמם היוותה עבורי חוויה מתקנת.
כל עצם ועצם בשלדי כל עצב בגופי כל שריר בבשרי, כול גופי התאחד
לכדי אמירה אחת שהייתה "או, על זה אני מדבר כשאני מדבר על
סטייק". איני יודע מה היה זה שגרם לי לפרוץ בבכי - הרכות של
הבשר, העסיסית, המיץ שנזל על פני, או הטעם. הטעם של נתח בשר
שזכה להכיר את חומן של הגחלים המלחשות בדיוק לאותו פרק זמן
שיגרום לו להגיע לכדי בשלות ואף לא שנייה אחת יותר.  הטעם
המלוח החמים העשיר והכבד. הטעם שכמו רוצה להגיד "הנה אני כאן,
יודע אני כמה שנים חיכית, כמה לילות כמהה נפשך אליי, כמה
מסעדות המגישות גושי בשר תפלים קשים ויבשים המזכירים סולית נעל
יותר מאשר סטייק נאלצת לסבול עד אשר זכית להגיע אליי - הביתה".