''אז הוא הלך...''
''מז'תומרת הוא הלך?'' הוא פלט, יורק טיפות קצף מבשר רעות על
הפרקט.
היא בהתה בטיפות על הפרקט וידעה שבפעם הבאה שהוא ידבר זה יהיה
בנביחה. אבל היא למדה לא להתרגש, כי למה לה? הוא ממילא כבר לא
כועס עליה בשלב הזה, זה מין קטע חולני כזה שלו, הוא צועק כאילו
על מישהו אחר, אבל הבנאדם שהוא מתכוון לצעוק עליו באמת, זה הוא
בעצמו...
הבן שלו בכלל.

בגיל ארבע היא הייתה יושבת מול הטלפון ומחייגת את אותו המספר
פעם אחרי פעם אחרי פעם אחרי פעם... משתדלת לא להתייאש. הוא
הבטיח שיבוא לקחת אותה, ולא בא, גם כן אבא. הוא נעלם כשהיא
הייתה בת חמש, כשהם עברו לגור עם האמיתי, זה שתמיד היה שם. אז
מאז היא בכלל לא ראתה אותו. הוא התקשר לפני חודש, עכשיו היא בת
18, פתאום נזכר שהיא קיימת.

כשהיה צריך אותו הוא לא היה שם, היה מישהו אחר שלקח את מקומו.
והוא לקח את מקומו באופן יותר טוב ממושלם. עכשיו כשהוא חזר,
היא קצת שמחה - קצת עצובה. הוא אמר הרבה דברים ולא קיים את
היריקה שהייתה בתחילת המשפט. הבטיח עולם ומלואו, ולא נתן את
הגרעין. טוען שמזיז לו, אבל מי מאמין כבר? היא התייאשה, בין
השאר בגללו, מהעולם. כבר לא אכפת לה, היא יודעת איך זה. לא
מצפה לכלום, מתאכזב בכאילו. כי מה אפשר לצפות משאר העולם אם
אבא עוזב ילדה קטנה? אם לו לא אכפת, למה שלמישהו אחר יהיה אכפת
מהילדה הקטנה?
ואם אכפת לו, אז למה אכפת לו? כי הוא רוצה להוכיח לעצמו, או כי
הוא רוצה להוכיח לה? מה יותר חשוב, מה שהיא חושבת? מה שהוא
חושב? ואם השקר בא כדי לגרום לה להאמין במשהו? היא כבר לא ילדה
קטנה, עוד שניה בחיים האמיתיים, אז מה שהיא נאיבית, זה אומר
שזה בסדר לשקר? האמון שלה נפגע, והעובדה שהוא פה רק דופקת את
זה יותר.
ואז היא החליטה לא לשאול. כי בשביל מה לשאול אם מקבלים שקרים?
מה זה שווה בכלל? ולמה להתחנן שמישהו ישקר? בשביל מה זה טוב?

ואז הוא היה נעלם. לתקופות ארוכות. התקשר מדי פעם, "נזף" ככל
יכולתו על זה שהיא לא מתקשרת והוא מתגעגע ואוהב, הבטיח להיפגש
איתה והוכיח לה פעם נוספת שהיא לא ראויה לאהבה.