-"אפשר לעשן סיגריה?"
-"בבקשה".

הוא שולף סיגריה מהקופסה שכבר הייתה מוכנה על השולחן.
גם עכשיו הכל נעשה באיטיות. ההצתה, השאיפה הראשונה והעשן.
העשן מתערבל באוויר לאט, בנחת, באדישות מדומה.
בינתיים אני חותם על הטפסים, לא ממהר, נותן לו את הזמן שלו.
מוזר, חשבתי שאני אהיה מושפל ונבוך. דווקא אני מרגיש בטוח, לא,
לא בטוח,
אמין. אמינות - זה שם המשחק כאן.

כמו שהוא ציין במפורש בתחילת התחקיר. אמינות זה מה שהם מחפשים,
לכן אני יכול לדבר בצורה חופשית. התפקיד שלו אינו  לשפוט אותי
וכל מה שאומר יישאר חסוי, הוא בודק רק דבר אחד, את האמינות
שלי.

לכן סיפרתי לו על כל הסודות, וגם על מיכל.
עשה לי טוב לדבר ככה על מיכל בצורה פתוחה, כנה וישירה. בלי
לשקול כל מילה.
בלי לחשוש מה מותר לספר ומה אסור ואיזה השלכות יהיו לזה ומה
יחשבו או מה יגידו. פשוט להוציא ולהוציא.
עכשיו הוא זה שמעשן סיגריה, אני כבר לא צריך.