בבית ספר היסודי הייתי התלמיד הכי גרוע בכיתה. בסוף כיתה ה'
הציון הכי גבוה שלי היה 6 וזה היה בהתעמלות. בכל שאר המקצעות
קיבלתי 4 חוץ מחשבון שם היה רשום לי "לא השתתף", כי מהשיעורים
האלו תמיד הייתי מבריז. בשער השיעורים הייתי פשוט יושב וחולם
בהקיץ, לא מקשיב לאף מילה. "אינו ממש את הפוטנציאל" היה תמיד
רשום בתעודה. ההורים שלי היו צריכים להתחנן בפני המנהלת שתסכים
לעלות אותי לכיתה ו'. שנאתי להכין שיעורי בית ולא הייתה לי
סבלנות להקשיב למורים. הייתי גם הילד הכי לא מקובל בכיתה.
בהפסקות הייתי תמיד לבד, אם מישהו מהתלמידים היה פונה אלי זה
היה רק בשביל להעליב אותי.

בכיתה ו' המצב היה כל כך בלתי נסבל עד שהחלטתי לא ללכת יותר
לבית ספר. בבית ספר בו למדתי היו רושמים נוכחות רק בשיעור
הראשון. לכן נהגתי להופיע רק לשיעור הראשון שאוכל להגיד "נמצא"
בזמן הקראת הנוכחות. בהפסקה שבין השיעור הראשון לשני, הייתי
לוקח את הילקוט ועוזב את שערי בית הספר. הייתי הולך למחסן נטוש
שהיה בפאתי הישוב בו הייתי גר. ליד מטע של דובדבנים. הילקוט
שלי תמיד היה מלא בספרי קריאה וסנדביצ'ים שהייתי מכין לעצמי
עוד בערב הקודם. ככה הייתי יושב כל הבוקר, קורא ספרי הרפתקאות
ואוכל סנדביצ'ים עד הצהרים. הספר שהכי אהבתי לקרוא היה "הסיפור
שאינו נגמר". לפעמים במקום לאכול סנדביצ'ים, הייתי מתגנב למטע
הדובדבנים וסוחב דובדבנים בלי שהשומר יראה. בצהריים הייתי שב
הביתה. "איך היה בבית ספר חמודי" אימא הייתה שואלת.
"בסדר, שום דבר מיוחד."
אחרי ארוחת הצהרים הייתי יושב כל היום בבית ורואה טלוויזיה.

"אין לך שיעורי בית?" אימא הייתה שואלת
"אין."
"אתה בטוח?"
"כן."

ככה עברו החודשים הראשונים של כיתה ו' עד שיום אחד הטלפון
צלצל.
אני עניתי וזאת הייתה המנהלת של בית הספר. היא ביקשה את אבא.
"אבא, טלפון", אמרתי. ידעתי מה הולך לקרות.
אבא לקח ממני את השפופרת. אני הסתכלתי עליו והקשבתי לכל מילה
שהוא אמר.

"כן"
"באמת?"
אני מבין."
"מתחילת השנה?"
"אהה."
"ורק לשיעורים הראשונים?"
"זה באמת חמור, אני אדבר איתו."

אחרי השיחה אבא הסתכל אלי, נאנח, אבל לא אמר מילה. בערב שמעתי
אותו מתלחש עם אימא בחדר השנה, אבל לא הצלחתי להבין מה הם
אומרים. למחרת בבוקר,  שהתכוננתי לצאת מהבית אבא ניגש אלי ואמר
"היום אתה לא צריך ללכת לבית ספר." "מה באמת?" שאלתי, "למעשה
מהיום ובכלל, אתה יכול להישאר בבית."
"ברצינות?"
"כן, אתה יכול ללכת לבית ספר אם אתה רוצה, אבל אתה לא חייב"
"ואם אני נשאר בבית, אני יכול לעשות מה שאני רוצה?"
"מה שאתה רוצה."
"גם לראות טלוויזיה כל היום?"
"כן."
בשבוע הראשון ראיתי טלוויזיה כל היום. כלומר מהצהרים ועד הערב
כי את הבוקר ניצלתי לשינה. אחרי שבוע אבא נתן לי ספר שהיה רשום
עליו "הקמצן מאת מוליר".
ואמר לי שאולי זה יהיה לי מעניין לקרוא, אבל אני לא מוכרח. אז
קראתי אז המחזה. אחר כך ישבתי עם אבא וסיפרתי לו מה אהבתי
במחזה. שבוע לאחר מכן הוא נתן לי את "החולה המדומה".

בשבועות העוקבים, אבא השאיר לי כל פעם, לפני שהוא היה הולך
לעבודה, דפים עם תרגילים בחשבון בכפל וחילוק ארוך והסבר קצר
כיצד צריך לפתור כאלה תרגילים. לפני שהוא היה יוצא מהבית הוא
היה אומר "אם משעמם לך, אתה יכול למצוא על השולחן בסלון משהו
מעניין, שהשארתי עבורך. אבל גם קראתי בעיתון שיש את התוכניות
שאתה אוהב בטלוויזיה." איך שהוא היה יוצא מהבית ישר הייתי לוקח
את הדף עם תרגילי החשבון ופותר את כולם. בסוף כיתה ו' כבר
ידעתי לפתור משוואות ריבועיות ומשוואות טריגונומטריות וקראתי
את דוסטויבסקי.

שנים אחר כך שקיבלתי פרס על הצטיינות בלימודים מהטכניון, מנחה
הטקס לחץ את ידי ואמר שהוא גאה להעניק לי את הפרס, ושמח לראות
סטודנטים שלומדים ומשקיעים מתוך הנאה ואהבה. ואני אמרתי לעצמי
בלב - מבלי להביא בחשבון את בתי הספר ששם מכריחים.