הלכה.
הלכה.
הלכה.
הלכה בלי מושג לאן,
הלכה בלי חשק, בלי עניין,
הלכה כי לא יכלה להישאר כאן.
אז היא הלכה, והלכה.

הגיעה למקום רחוק,
עם פרחים, עצים ודשא ירוק,
אך על פניה לא הופיעה בת-צחוק,
היא רק עמדה שם.

לא רצה,
לא קיפצה,
לא שיחקה, התרוצצה,
היא רק עמדה, והתבוננה.

לפתע השמיים קדרו,
והפרחים והעצים קמלו ונשברו.
השמש נעלמה ועננים החלו מתקרבים,
והדשא הירוק הפך לסתם עשבים.
ולא היה לה איכפת.

גשם ירד,
ברקים היו בשמיים,
היא עמדה שם לבד,
ובגדיה ספוגים במים.
היא נשכבה על הקרקע ונרדמה.
כי לא היה לה איכפת.

כשהתעוררה היה בוקר,
השמש זרחה.
היא נשמה אויר צח,
וחייכה.

בסוף קמה, וללא כנפיים,
המריאה לה אל השמים.
עפה אל החמה,
ונעלמה.