בסוף השארתי את הארגז על הרצפה ואת מרקו בבוידעם. מרקו יצא משם
כשהוא ירצה. אני לא רואה טעם להוציא אותו משם בכוח, אין לי גם
חשק רב לחטוף שריטות. לפני שיצאתי מהדירה ישבתי לרגע לנוח על
הספה. פוצינקה הגיעה לספה עוד לפני. לא הייתה לי הרבה ברירה,
אז ליטפתי אותה. קצת קשה להתנגד לה שהיא קופצת על ברכי ומחככת
את גופה בגופי. עם הזמן למדתי ליהנות ממנה. אני נהנה מהדרך בה
היא מקמרת את גווה למגע ידי. אוהב לשמוע את הקולות שהיא
משמיעה. זה נחמד לראות כמה הנאה אני יכול לגרום לה. אני חושב
שמה שמשך אותי יותר מכל היא העובדה שמעולם אין לה די מליטופי.
לכל מקום שאני הולך- היא תמיד אחרי. יותר מדויק להגיד לפני,
מנחשת לאן אני הולך ומחכה לי, דורשת את הליטוף שלה.

מרקו תמיד בורח לאיזה שהיא פינה. אם אני רק מנסה להתקרב עליו
הוא מבהיר לי יפה שליטופים זה לא הקטע שלו. לא ממני בכל אופן.
הוא יודע רק לילל כשאין לו אוכל, ולאכול שיש. נראה לי שהוא
פוחד ממני, לכן הוא קפץ לבוידעם. מטומטם. קופץ בלי שיהיה לו
מושג איך לצאת משם. בגללו הייתי צריך לשלוף ארגז משורת הארגזים
שכיסתה את פתח הבוידעם, על מנת לאפשר לו לצאת. כמה הוא ילל
שהוא נתקע שם, עכשיו כשהכנתי לו פתח יצאה הוא לא רוצה להשתמש
בו. אפילו "מעדן" שפתחתי במיוחד בשבילו לא הועיל. אבשלום סיפר
לי שזה תמיד פועל. לכן החלטתי לעזוב אותו שם בבוידעם. אולי
בשביל פוצינקה הייתי משתדל יותר.

כשיצאתי מהדירה וראיתי את הרכב שחיכה לי בחניה, חשבתי שוב על
מרקו. הוא תקוע שם בבוידעם ואני מתכונן לנסיעה ברכב של אבשלום.
אומנם קיימתי את חלקי בעסקה, בדיוק כפי שאבשלום ביקש-  שמתי
בכל צלחת חצי כוס אוכל יבש, החלפתי מים, אפילו אספתי את הקאקי
מהארגז החול וזרקתי לאסלה (מזל שהלכתי עם עצמי בעניין כפפות
הגומי). כל מה שאבשלום ביקש. ככה כל יום במשך השבועיים
האחרונים, ולא פספסתי אף יום אחד. לא- אינני חושב שעשיתי משהו
שלא כשורה. אני יכול לנהוג ברכב בראש נקי. בדיוק כפי שסגרתי את
העסקה עם אבשלום: אני מטפל במרקו ופוצינקה ובתמורה אני מקבל את
הרכב שלו לכל החודש בו הוא מבלה עם זוגתו הטרייה בירח דבש
בסין.

אולי זה ישמע לכם מוזר, אך בהתחלה לא קפצתי על העסקה. הרעיון
שיהיה לי רכב משלי למשך חודש שלם נשמע לי מפתה מצד אחד אך מעיק
מצד שני. מה יקרה עם אגרום לרכב נזק? לאן בדיוק אני אסע איתו?
מה אני צריך את המחויבות הזו עכשיו בתקופה המגעילה והלחוצה
שאני עובר?
שאלות כאלה ואחרות התרוצצו בראשי כמו זוג עכברים שעומדים לפני
גבינה גדולה ובמקום לטעום ממנה כל מה שהם מחפשים זה את
המלכודת. את ההחלטה לקחת את העסקה סגרתי עם עצמי רק אחרי
שדיברתי עם אנא. המשפט שהיא אמרה "צריך תמיד לעשות כמה שיותר
דברים" נתקע לי בראש.