היה איזה ערב אחד בסדנה שבו  היית צריך להתקשר למי שאתה הכי
אוהב בעולם ולהגיד לו את זה. אז התקשרתי למוצרט ואמרתי לו "אני
אוהב אותך בן אדם!" הוא בהתחלה לא הבין מה אני אומר אז עברתי
לגרמנית.

"אותי? אוהב?" הוא לא הבין למה אני אומר לו את זה. "אתה הצלת
אותי" אמרתי לו. סיפרתי לו שהסיבה שבגללה אני מתעורר כל בוקר
היא בשביל לשמוע את קונצרטי ק ארבע מאות שישים ושבע ב דו מזור.
בלי זה אין לי חשק לקום. סיפרתי לו על אותו ערב בו מיכל עזבה
אותי ורציתי להתאבד, ואז החלטתי שאם כבר אני הולך להתאבד אז
לפחות שיהיה בסטייל לכן שמתי במערכת את הדיסק עם הרקוויאם שלו.
לא הכרתי את היצירות שלו לפני כן אבל זכרתי שפעם מיכל אמרה
שרקווים זו תפילה למתים.  בכל אופן ששמעתי את היצירה המופלאה
הזאת שמעתי שגם שם בקדרות הזאת יש נימה של עליזות ומאחר ואני
את הסיפור שלו דווקא כן מכיר, ואני יודע כמה הוא סבל בחיים, אז
הבנתי שאין לי מה להתלונן. אם למרות כל הסבל שהוא עבר הוא יכול
גם ביצירה על מוות להיות קצת אופטימי אז לי אין מה להתלונן
ושמיכל הזאת יכולה להזדיין עם כל העולם מציידי, כי לי יש את
מוצרט.
ומאז אני שומע אותו כל בוקר.

בהתחלה הוא לא האמין לי, לא נשמע לא אמין הסיפור שאני יכול
לשמוע כל בוקר איזה קונצרטי שאני רוצה בלי שאצטרך לשכור לי
אולם פרטי עם חבורה של נגנים.
שהסברתי לו איך זה יכול להיות אז הוא אמר שאני מלך ואני חיי
בעולם שבו כולם מלכים.

הוא נורא שמח לשמוע שהוא נהיה מפורסם וכל זה, אבל דבר אחד הוא
לא הבין,
למה התקשרתי אליו דווקא. "אמרו בסדנה שאני צריך להתקשר לבן אדם
שאני הכי אוהב בעולם ולהגיד לו את זה. זה מן קטע כזה של תקשורת
עם הסביבה אני חושב, זה הנושא של הסדנה הזאת." "בסדר אני הבנתי
את הקטע הזה" הוא התרגז קצת " אני מכיר את הסדנאות האלה אבל
למה אלי? מה אתה לא אוהב את אימא שלך או משהו?" סיפרתי לו
שאימא שלי כבר בין המתים ולכן אני לא יכול להתקשר אליה.
היה רגע של שתיקה ובסוף הוא אמר שהוא מצטער.

אחר כך היה לנו דיון קצר על מוסיקה, סיפרתי לו על ההתפתחות של
המוסיקה הקלאסית על התקופה הרומנטית הוא מאוד התעניין, אבל הוא
הכי שמח שבסוף אמרתי לו שלמרות כל הגדולים שבאו אחריו, עדיין
ברור לכולם שהוא הגאון הגדול ביותר .

בסופו של דבר אני מאוד מרוצה שהלכתי לסדנה הזאת. בהתחלה חשבתי
שסתם מדובר בחבורה של רמאים שרוצים לסחוט ממני כסף ולא האמנתי
לכל החרא הפסיכולוגי הזה. אבל ידידה שלי אמרה לי שהיא מודאגת
ממני כי מאז שמיכל עזבה אני כל היום יושב בבית שומע מוסיקה
וחוץ מזה לא עושה שום דבר. "אתה צריך לתקשר עם הסביבה" כך היא
אמרה. והסדנה הזאת תעזור לך.

היא צודקת. עכשיו אני לא סתם שומע מוסיקה וזהו. אני גם מתקשר
עם הסביבה. אני מדבר עם כולם, היחסים שלי עם הסביבה באמת
השתנו. עם שופן כבר דיברתי שלוש פעמים. עם בטהובן גם הצלחתי
בסוף לתקשר אחרי שקניתי לו מכשיר שמיעה. סתם כולם חשבו שהוא
נהיה חרש, אומנם הוא נהיה כבד שמיעה אבל לא משהו שמכשיר שמיעה
מתוחכם של חברת פיליפס לא יכול לפתור. אחרי שהשמעתי לו את
היצירות המאוחרות שלו הוא היה ממש מרוצה מעצמו ונורא שמחתי
שיכולתי לעזור.

אבל הקשר שלי עם הסביבה לא תמיד מושלם. לפעמים יש הפרעות שאני
נורא סובל מהן. צלצול של טלפון, דפיקה בדלת דברים כאלו. אבל
אני נוהג לפי מה שלימדו אותי בסדנה: לא לתת לשום מכשול להפריע
לי להגיד את מה שאני רוצה למי שאני רוצה מתי שאני רוצה. לכן
אני תמיד מתעלם מכל ההפרעות והמכשולים הללו.
תקשורת אמיתית לא כך? זה מה שחשוב!